גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורה של אידה כס ז״ל
(סבתא גבריאלי - אימו של מאיר)
אידה כס לבית אדלר נולדה בוינה אוסטריה ב־1894. ב- 1919 נישאה לפאול גבריאל כס בוינה. בנם מאיר נולד ב- 1921.

כאשר נכנסו צבאות גרמניה הנאצית לאוסטריה במרס 1938, היתה הדאגה לבני בעיקר. מהרגע בו השתלטו הנאצים על המדינה היתה מחשבתנו - לצאת במהירות האפשרית. אבל כיצד? בינתיים ניהלנו אח חיינו במסלול הרגיל. לא עבר זמן רב וכבר שמענו על הפקעת רכוש, מאסרים, ובריחה של אנשים שהיו מוכרים לנו היטב.

הגזירות הלכו ואורגנו. ראשוני הנאסרים היו הרופאים. דירות, מרפאות ורכוש הופקעו, ואיש לא ידע בינתיים לאן הובאו הנאסרים.

גיסנו הרופא היה צריך לנטוש הכל ועבר עם אשתו (אחות בעלי) אלינו. בעלי המשיך בינתיים את בעודתו הרגילה (כרואה חשבון) ובני המשיך בעבודתו אצל אופטיקאי. אחר-כך באו המכות זו אחר זו. ב-15 למאי נאסר גיסי. בעלי ובני היו באותה שעה בעבודה. לאחר זמן מה טלפנו שעל בעלי להתייצב בתחנת המשטרה. הודעתי לו זאת וכך, ללא ידיעה, שלחתי אותו לתופת. הוא לא חזר ולא ידענו מה גורלם של בעלי וגיסי, והיכן הם נמצאים.

רק לאחר כמה שבועות הגיעו מכתבים ממחנה הריכוז בדאכאו. כמובן ללא פרטים על התנאים שם. בעלי רק הפציר בי להכין את הדרכונים שלנו, ולעשות הכל על-מנת להוציא את בננו לארץ־ישראל. זמני היה מוקדש כולו לטיפול ביציאה. ביולי פוטר בני מעבודתו לאחר לחץ של הגסטאפו על בעלי המלאכה, עם זאת קיבל תעודה מבעלת העסק, שלא אהדה את המשטר.

אחיו של בעלי, שהיה פעיל בתנועה הציונית ומיד יצא לארץ־־ישראל, עזר לנו להכניס את בננו לרשימת היוצאים הראשונים עם עליית הנוער. התקופה הזאת של התרוצצות בין המשרדים לשם סידור הנירות, התעללות הפקידים וההשפלה, היתה מנת חלקנו יום יום. כל מי שיצא לרחוב - לא היה בטוח מתי ישוב ואם בכלל.

כל פעם היתה דאגה מטרפת. שעות על שעות עמידה בתור לקבלת הדרכונים. משרד הגאסטפו היה בארמונו של רוטשילד שהופקע לצורך זה, עמדנו בתור שעות על גבי שעות תוך השפלות וגידופים בלתי פוסקים.
 
יום אחד הובטח לבני שדרכונו מוכן ועליו לבוא לקבלו. מאחר ולא חזר לאחר שעות ארוכות, נסעתי למשרד שם נאמר לי על-ידי מקשר יהודי שעבד שם, שהדרכונים מוכנים אך הפקידים משהים את מסירתם מתוך רשעות. מספר נערים נקראו פנימה. שעה ארוכה עמדתי בחוץ תוך מחשבה שאולי לא אראה אותו שוב. סוף סוף יצא עם הניירות. הוא סודר לנסיעה באוקטובר. ארזנו, וסוף סוף הגיעה שעת היציאה. רק לאחר קבלת הידיעה שעבר בשלום את הגבול הוקל לי, וזה היה הלילה הראשון שיכולתי לישון אחר זמן רב.

הזמן זחל, וכל יום גזרות חדשות. פעמיים הודיעו לי שעלי לעזוב אה הדירה אך אחר-כך הדבר בוטל. קרובה שלי נזרקה מדירתה וקיבלתי גם אותה אצלי. מידי פעם הגיעה אוכלוסיית דירתי ל- 10 נפשות.

כאן ברצוני לספר על קורות יתר בני משפחתי. ובכן אח אחד של בעלי עם משפחתו היו כבר בארץ־־ישראל (כפי שכבר ציינתי) הם יצאו מיד לאחר כניסת הנאצים. האחות השניה חיה אתי, אחות נוספת, בעלה ושלושת ילדיה ואמו של בעלי גרו לא רחוק מאתנו. הגיס נעצר אך לא נשלח למחנה רכוז אלא הכריחו אותו לנקות מוסדות ציבוריים כמו משרדים, בתי-ספר, לפנות אשפה וכו׳. לאחר זאת שוחרר. לו היו קשרים טובים בארצות חוץ (כאיש עסקים קשור עם חברות בין-לאומיות) דרכונו היה בר-תוקף וכך הצליח לצאת מיד לאנגליה ומשם עשה הכל להוציא את משפחתו. בתו היתה סטודנטית ומאורסת לבחור אזרח שוויץ. זה יצא מיד למולדתו ולאחר זמן קצר הצליח להביאה לשם. את הבן הצעיר הסתרתי זמן מה אצלי תוך סיוע של שכנה טובה (נוצריה) שהסתירה אותו מתחת למיטה שעה שהיו אצלי חיפושים. סוף סוף הצליח גיסי להשלים את כל הסידורים, והמשפחה (אמא של בעלי, גיסתי ושני הבנים) יצאו לאנגליה.

בינתיים הגיעו מכתבים מבעלי מבוכנוולד - לשם הועבר מדאכאו בהם כתב שעלי למכור את כל הרכוש ולהכין הכל ליציאה. ב- 3 בדצמבר 1938 צלצל הטלפון ושמעתי את קולו. הוא הגיע לתחנה הרכבת. משם הזהיר אותי לא לבוא לקחתו, הוא יגיע בכוחות עצמו. ותוך מחצית השעה הוא הגיע. אבל כיצד נראה!
 
לא אשכח זאת לעולם, שלד מהלך, מלוכלך עד כדי זוועה. מצב נפשי מעורער. לא היה לו מושג מדוע שוחרר דווקא הוא (ועוד שלושה) ומדוע גיסו שנאסר אתו נשאר שם. היה עליו לחתום שתוך 3 חודשים יעזוב את המדינה. בתחילה לא רצה ולא היה מסוגל לאכול וכל הזמן טען שאלה שנשארו שם אין להם כלום. רק לאט לאט התאושש.

בעלי היה צריך להתייצב כל כמה זמן אצל הגאסטפו. כל פעם שיצא לשם ועד שחזר כמעט נטרפה דעתי והרדיפה אחר אפשרות לצאת למדינה כלשהיא ללא הצלחה, תוך איום מתמיד שאם לא יצא יוכנס חזרה למחנה ריכוז. סוף סוף נודע לנו על-ידי גיסי שישב בארץ־ישראל שנצורף לטרנספורט בלתי לגלי לארץ. אך ברגע האחרון הודיעו לנו שיסעו רק גברים שלהם נשקפת סכנה ממשית. כך היה עלי להשאר, לפחות תוך ידיעה שבעלי יצא מהאימה. כך הגיעו לקצם 5 חדשים משגעים. בעלי יצא במרס 1939 לארץ-ישראל. המקרה רצה שביום נסיעתו, שוחרר גיסי ממחנה הרכוז ויכולתי לבשר זאת לבעלי כאשר נפרדנו. לא העליתי אז על דעתי שלא אראה אותו יותר.

על גיסי ששוחרר מבוכנוולד היה לעזוב מיד. היות והיה רופא הוקל לו לקבל אשרה ותוך סיוע של גיסי השני שישב באנגליה (כפי שכבר ספרתי) הצליח לצאת לשם, אך גם הוא בלי אשתו. היא החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שהתכוננה להתגנב מעבר גבול יגוסלביה והצליחה בכך. לבסוף הגיעה למחנה ריכוז איטלקי שם שהתה עד נסיגת האיטלקים ועד שהגרמנים שמו יד על המקום. היא נעלמה ואין אנו יודעים כיצד והיכן נספתה.

לאחר שנשארתי לבדי עברתי לקרובה אשר גרה ב״בית יהודים", ז״א בבית בו התרכזו יהודים אשר גורשו מדירותיהם. חיינו שם 10 אנשים. ניהלתי שם את משק הבית, בו בזמן שקרובתי שהיתה תופרת פרנסה את כולם. היא תפרה (בעזרת תושבי הדירה) בגדים עבור יהודים שנשאר להם קצת כסף ועמדו לצאת לארצות המערב. את המזון המעט קיבלנו דרך המטבח של הקהילה היהודית. כאן יש לציין שמדי פעם מצאנו לפני הדלת חבילות מזון שהונחו שם על-ידי לא יהודים. כנראה אנשים שהכירו את המשפחה.
 
יום אחד הופיעה אצלי איזו מכרה (כיצד מצאה את מקומי איני יודעת) והציעה לי להצטרף לטרנספורט בלתי לאגלי לארץ־ישראל. היה עלי לשלם סכום רציני. מכרתי כל מה שיכולתי אך לא הצלחתי לגייס את הסכום הדרוש. לבסוף לקחו אותי גם במה שהיה לי. וכעת היה עלי לחכות, לחכות, לחכות.

ארזתי שתי מזודות (יותר לא הרשו לנו לקחת) והייתי מוכנה לצאת כל רגע. ב- 15 לדצמבר 1939 עלינו על אנית נהר על הדנובה - התחנה הראשונה - ברטיסלבה. לפי התכנית היינו צריכים לעבור לאניה אחרת אשר תביא אותנו עד לים השחור - לקונסטנצה ומשם באנית משא (בלתי לגלית) לארץ־ישראל. כך היתה התכנית. אבל כאשר הגענו לברטיסלבה התברר שהדנובה קפואה ויש לחכות להפשרה. שיכנו אותנו חלקנו בבית חרושת עזוב וחלק אחר בבנין אחר. היה דצמבר, לכל אחד שתי שמיכות וכרית. החלונות שבורים, הסקה אין. היה שם כבר טרנספורט מצ׳כוסלובקיה שנתקע. הצטופפנו 4 במיטת ברזל צרה והתכסינו בכל מה שהיה לנו. הצפיפות והתנאים עשו את שלהם ותוך זמן קצר פרצו מגיפות שפעת ושלשולים. אם זאת הרגשנו די בטוחים. במועד זה טרם נכנסו הגרמנים לצ׳כוסלובקיה.

יהודי המקום עזרו לנו במזון (והיו בינתיים שאננים). רק כאשר הגיעו הגרמנים גם אליהם החלו לברוח אך רובם אחרו את המועד. עם שינוי המשטר באו לשמור עלינו משטרה נאצית מקומית-סלובקית, "הגארדה של הלינקה" והפכנו כעין אסירים, רק פעם ביום לצאת לחצר ל״טיול" כמו בבית-סוהר. הזוהמה והסרחון שלטו בכל.

באמצע החורף התארגנו כמה צעירים, יצאו ליער הקרוב הביאו עצים, התקינו כמה תנורים שבורים ונעשה קצת יותר חם. זאת אצל תושבי בית־החרושת שהיה מרוחק יותר ממרכז העיר. אצלנו לא היתה כל הסקה. רוב היום בילינו במיטות, המקום שהיה יחסית  החם ביותר. ידיעות מהחוץ קיבלנו רק על-ידי אנשי הקהילה היהודית שבקרו מדי פעם. הם גם ספקו לנו את המזון.

מאוחר יותר התקינו דרגשי עץ עם ריפוד קש. הצפיפות קטנה אך הופיעה צרה חדשה, פרעושים. כל בוקר היה מוקדש לצייד. זאת היתה לפחות תעסוקה. בינתיים נעשה קיץ ולנו אין בגדים קלים. כל אחד חשב שיגיע עוד בחורף לארץ ושם כבר יסתדר.

ושוב עזרה לנו הקהילה. שלחו לנו בדים קלים, אך לתפור היה עלינו בעצמנו. תפרנו ביד. אבל היתה זאת לפחות תעסוקה בחדשי ההמתנה הארוכים. הופצו שמועות שונות ומשונות - אחת מהן היתה שיחזירו אותנו. המתיחות גברה מיום ליום. בספטמבר הופיע שליח מהקהילה והביא רשימת היוצאים. היו מחזות זוועה, בכי ותמרורים של אלה שהיה עליהם להשאר.

הובלנו לדנובה ודחסו אותנו לתוך אוניות מלאות יהודים מדנציג. הגרמנים הגיעו בינתיים לשם. אספו יהודים, הטעינו אותם על אוניות בדנובה על-מנת להובילם לקונסטנצה. טעם הענין היה להחזיר משם גרמנים מארצות הבלקן שרצו - או היו מוכרחים - לחזור לגרמניה.

בצפיפות, כמו בקופסת סרדינים הגענו סוף סוף לקונסטנצה. שם כבר המתינו לנו 3 אוניות (מעפילים) ספינות רעועות, צוותי האניות מורכבים מפושעים שכל מעייניהם היה כיצד לגנוב ולהתעשר מהובלת "הסחורה".

כבר העליה על האוניות היתה מלחמה לחיים ולמוות. כל אחד נדחס, דחף, קפץ רק כדי לתפוס איזו שהיא פינה. נדחפתי לתחתית האניה אך שם היה כל כך דחוס שלא היה לי אויר לנשום. לאחר דחיפות וחיפושים מצאתי לי מקום בפרוזדור בין הקבינות שם שכנו אנשי דאנציג עם ילדים. שכבתי פשוט בפרוזדור על הריצפה. לא היה מקום לדרוך וכל אחד שהרגיש שמטיילים עליו תפש את הרגליים וכוון אותם כך שלפחות לא ידרכו לו על הפנים.

בין הצ׳כים היו מספר צעירים מאורגנים יותר. הם השתלטו לאט לאט על העניינים והחלו לפקח על הצוות. היו ביניהם גם מהנדסים שידעו משהו על ספנות והם מנעו את הצוות מ"לזרוק" אותנו באיזה שהוא חוף, לשדוד אותנו, ולהסתלק. המזון נגמר מהר ולבסוף היו רק תפוחי-אדמה.

התנדבתי לעבודת הקילוף כך שהיה לי במשך זמן העבודה מקום לשבת. חוץ מזה הקולפים קיבלו מנה נוספת. אחר-כך נגמרו גם תפוחי-האדמה. מים לרחיצה לא היו. פה ושם העלו מי-ים בדלי וחבל, הסתתרנו מאחורי שמיכה ואיכשהו התרחצנו. נקיים לא נעשינו מזה. במהרה היו כולם מטונפים ומלאי כינים. בתי-שימוש יצאו במהרה מכלל שימוש למרות ההשגחה שניסינו לארגן. הסתדרנו בתא שהותקן בקצה הסיפון - ישר לתוך הים. גם שם היה צורך להעמיד לשמירה. כמה בחורים חסונים שמרו על התור.
האניה שהיתה עמוסה מעל ומעבר ונטתה מדי פעם לצד. ואז באה הפקודה: כולם לצד שמאל! (או ימין לפי המצב) כך כמה פעמים ביום. בינתיים פרצה מגפת טיפוס וללא טיפול ותרופות מתו 15 איש והושלכו הימה. כך התקדמנו מאי לאי ובכל מקום נמצאו כמה יהודים שנתנו לנו קצת מזון.

הפחם שהניע את האניה נגמר. התחלנו לפרק כל מה שהיה יכול לשמש חומר בערה. קלפו כל מה שיכול היה לקדם אותנו למטרה. כך הגענו לקרבת קפריסין. אחד מהצ'כים איתת לאניה אנגלית בבקשת עזרה. אלה רק העבירו אלינו כבל וגררו אותנו לחיפה, חשבנו שסוף סוף הגענו לחוף מבטחים. לא כך סברו האנגלים. עם הכנסנו לנמל המתינה שם אניה שהיתה אמורה להביא אותנו למאוריציוס. חלק מאנשי ספינתנו הועברו לאניה הזאת - שמה היה "פטריה" אנחנו לא הספקנו - למזלנו. פתאום נטתה ה״פטריה״ לצדה והחלה לשקוע. במהרה נודע לנו כל הסיפור, כיצד פוצצה האניה על-מנת למנוע את גרושנו. אך התכנון היה לקוי ו כ-300 איש קפחו בה חייהם.

אנחנו שנותרנו, הובלנו למחנה עתלית. שם יכולנו סוף סוף להתרחץ, להשתחרר מהכינים, קבלנו חבילות מהסוכנות והחולים הוכנסו לבתי-חולים. לזמן קצר נפשנו.

אבל במהרה התפשטה השמועה שנגורש בכל זאת. הופרדנו מהאנשים שנצלו מה״פטריה״ (שהיו מבחינת "נצולי-ים") הקימו גדר בינינו. הוגנבה אלינו הוראה להתפשט ערומים ולצעוק. זאת על-מנת למנוע את גרושנו ללא הועיל. האנגלים עטפו אותנו בשמיכות וגררו את האנשים אל המשאיות, ומשם אל הנמל.
 
הטעינו אותנו על שתי אוניות הולנדיות, בדרך עוד בדקו את מעט המטלטלים שהיו לנו וגנבו כל דבר בעל ערך. אני התעלפתי וכשהתעוררתי הייתי על האוניה. הושיבו אותנו על ספסלים וזה היה מקומנו לכל אורך המסע. כאן הכרתי את חברתי אנה פרנק, ציירת מברלין שגם עליה לא שפר גורלה. בעלה ושני בניה הצליחו לעבור אה הגבול לשוויץ, אך היא שהיתה צריכה "לחסל את העניינים" כבר לא הספיקה, וכך נקלעה לטרנספורט האומלל הזה. לא היה לה מושג מציונות ומארץ־ישראל אך הגיעה מחוסר ברירה. לבסוף השתקעה בארץ, חיה ועבדה כאן, גם תפסה מקומה כאמנית. כאן גם מתה ונקברה. ובכן אישה זו עמדה לצדי כאשר התעוררתי מעלפוני על האניה. הייתי כה מיואשת שלא רציתי לחיות יותר. היא החלה לדבר איתי ולעודדני, סיפרה לי את סיפורה וכך התגברתי איך שהוא.

האוירה היתה איומה. האנשים הוטענו ללא סדר, משפחות הופרדו איש לא ידע האo האשה, הבעל, הילדים - חיים או לא... נשארו או נמצאים באניה אחרת. מהצוות לא קבלנו כל תשובות מספקות. המזון היה משעמם, לרוב שיכורים, אבל 3 ארוחות ליום - ממש לוקסוס לאחר התנאים באנית מעפילים. השינה בערסלים בתחתית האניה. עם התקרבותנו לאיזור הטרופי נעשה כל כך חם שאי-אפשר היה להישאר למטה וכך החלה מלחמה מתמדת על תפיסת מקום על הסיפון. הלילות היו סיוט וכל אחד קיווה שיעבור, כדי שנוכל לעלות ולשאוף קצת אויר.

חברתי החדשה לא משה מצידי, דברה והרימה את המורל. היא אירגנה חוג לאנגלית בו השתתפו מספר אנשים. כך יכולתי לשפר אח האנגלית שלמדתי בבית-הספר, דבר שעזר לי מאוד לאחר-מכן.

עם גבור החום, החיים נעשו קשים יותר ויותר. מספר החולים הלך ורב, וטיפול נאות אין. לא ידענו היכן אנו נמצאים. רק כאשר עברנו את קו המשווה הודיעו לנו על כך. סוף סוף הגענו למאוריציוס. קבלנו כלי ניקוי וצוו עלינו לנקות את האניה. טאטאנו ושפשפנו עד שהורידו אותנו, העמיסו אותנו על משאיות ודרך שדרה של ילידים - אשר לא ראו מימיהם כל כך הרבה "לבנים" הובלנו למחנה. זה היה בעצם בית-סוהר גדול מוקף חומה בו שוכנו הגברים, בו בזמן שאנו הנשים שוכנו בצריפים שהיו סמוכים לבנין.

תאור קצר על התושבים. האי הזה עבר כמה שליטים לפגי שהגיע לידי האנגלים. האוכלוסיה מורכבת מכושים, הודים, סינים ומעורבים. רוב ה״לבנים״ צרפתים, שנשארו מהתקופה בו הם היו השליטים, הם היו ה״אינטיליגנציה״ המקומית. מורים, פקידים וכו'.

רוב האנגלים היוו את האדמיניסטרציה העיקרית במקום - הגיעו כאנשים שהובאו לכאן כתוצאה מעבירות שביצעו בשירות המדינה. אחד מאלה נעשה מפקד המחנה - רמאי וגנב מועד, שאת תכונותיו אלה הספקנו להרגיש במרוצת שהותנו שם. ובכן מדדו את הנשים והילדים בצריפים שהיו מוקפים גדרות תיל. הספקתי עוד לשים את הדברים שלי במקום וזה היה הזכרון האחרון לפני שהתעלפתי. התעוררתי בבית־החולים. חליתי בטיפוס.
 
מאוחר יותר הוברר שהיחידה האנגלית שעסקה בגירושנו הודיעה לממונים על האי שיגיעו כ- 1500 , לבנים מגורשים. אלה פינו בית-סוהר גדול אשר נמצא במקדם מוכה המלכה שבו שוכנו בדרך בלל פושעים מועדים. ליד בית-סוהר זה היה מחנה צריפים ששימש לפנים למגורים לשבויים גרמניים. הוא יועד לנשים וילדים. בו בזמן שהגברים שוכנו בבנין בית-הסוהר.

לעומת זאת לא הוכן כל מקום לחולים, וזאת למרות שידעו כבר אז שיש חולי טיפוס באוניות. המגיפה התפשטה במהירות. התקינו בית-חולים ליד משכננו אך לא היה כל ציוד רפואי, תרופות או סגל. השכיבו את החולים במיטות רעועות, מזרונים בלויים, אך לא הרגשנו דבר משום שרובנו הינו חסרי הכרה או אפטיים מהחום הגבוה. טיפול לא היה בכלל וזאת למרות שבין אנשינו היו מספר רופאים. אך לא נתנו להם לגשת לחולים. אוכל לא קיבלנו בכלל רק תה מר, אשר הוגש לנו על-ידי מספר נשים שלנו שהצליחו להסתנך לבית-חולים ללא רשות. אם התה היה מתוק הוא הוחרם. אם זאת הבריחו מדי פעם סוכר ואולי הודות לכך לא מתו כולם. בינתיים התברר שלא כולם חולי טיפוס אלא חלק מהם שסבלו מהחום הגבוה חלו במלריה. סופר לי מאוחר יותר, שבשלב מסוים לא האמין איש שמשהו ישאר בחיים.

סוף סוף הרשו לאחד הרופאים לבקר אצל החולים והוא הפריד ביך חולי הטיפוס והמלריה. תרופות הובאו רק לאחר שביקר במקום רופא צבאי אנגלי ולפי הוראותיו הובאו תרופות. זאת בזמן שכל יום מת משהו. תוך חום גבוה ודממת שמעתי פעם דיבורים לידי, לא כדאי לתת לה תרופות, ממילא תמות מחר.

אחות אנגליה שהובאה בינתיים - השגיחה על הסדר תוך צעקות מתמידות. כאשר דיברתי מתוך החום הגבוה היא הכתה אותי באגרופים. פרט למטלית לחה על המצח לא זכיתי לכל טיפול. רק מאוחר יותר כאשר הפסקתי כבר לדמם והצלחתי לדבר כמה מילים בלחש, קיבלתי טבלית אספירין - פעם יחידה במשך כל שבועות מחלתי.

אחרי שלושה שבועות הביאו עוד שתי אחיות אנגליות אשר פרצו בבכי בראותן את המתרחש בבית-החולים. רק אז החליפו לנו בפעם הראשונה פיג׳מות. גוייסו מספר נשים והטיפול נעשה יותר אנושי. רחצו אותנו פעם ראשונה (אחרי חודש מחלה) כולנו היינו מזוהמים בכינים. מספר המתים גדל מיום ליום. רוב החולים דברו או צעקו מתוך דמום. באשר מישהו פסק מכך הלכו לבדוק אם כבר מת.
 
אשה אחת יצאה מדעתה, החלה להשתולל אז חשבתי לעצמי: אם היא עכשיו מתנפלת עלי אינני מסוגלת אפילו להרים יד בכדי להתגונן. קשרו אותה אך ללא הועיל. היא המשיכה להשתולל עד שמתה. סופר לי מאוחר יותר ששמעו אותי ממלמלת אהי רוצה למות, אין לי כח לחיות.

אז הביאו את חברתי אנה פראנק, אשר ישבה לידי ודיברה מילים מעודדות. לא שמעתי כלום ואינני זוכרת כלום, אך עצם נוכחותה כנראה הרגיעה אותי. סוף סוף ירד החום אך רזיתי, דמיתי לשלד עצמות. אז קיבלתי פעם ראשונה התקף לב. אחד הרופאים טיפל בי, קיבלתי זריקה וחזרתי לחיים. כנראה כך נגזר עלי.

פתאום קיבלתי תאבון וביקשתי לאכול. ידידי הביאו (בטפשותם) מכל טוב (בממדים של המחנה) וכמובן דגים ותפוחי-אדמה לא היו הדברים הניתנים לאדם שלא אכל חודש ויותר. רק לאט לאט למדו כיצד להאכיל את חולי הטיפוס המבריאים, אך הרשו כבר לבקר חולים. והידידים והקרובים הביאו אוכל שלא היה מותאם וגרמו לסיבוכים.


התחילו להעביר את המבריאים לאגף אחר. כמובן שלאיש לא היה כוח ללכת והעבירו את כולם באלונקות. אז החלטתי שעלי לנסות ללכת בעצמי. התחלתי להתאמן בלילות בהליכה, תוך השענות על המיטה, זאת למרות האיסור המוחלט של הסגל. ובאמת באשר הועברתי לאגף המבריאים הייתי מסוגלת ללכת צעדים מספר להפתעת כולם.

באגף הזה קיבלנו סוף סוף אוכל מותאם. אך הוא היה תמיד פחות מדי הייתי כל כך מורעבת, היה לי רושם שכמעט לא אכלתי. כל יום היו צריכים לתת בדיקות כדי לוודא אם אנחנו עדיין עלולים להדביק. רצו 10 בדיקות שליליות אך לבסוף שחררו אותנו מוקדם יותר. כך הגעתי למקומי בצריף בו גרנו 24 נשים מיטה ליד מיטה.

אך לא לדמן רב, בגלל המיטות הגרועות קיבלתי התקפת אישיאס קשה בשתי הרגליים, הייתי כמו משותקת וכמעט יצאתי מדעתי מרוב כאבים. שוב העבירו אותי לבית-חולים. טיפול לא קיבלתי. הכאבים הלכו ונעשו בלתי ניסבלים. לא יכולתי ללכת בכלל. העבירו אותי לבית החולים בעיר, שם הזריקו לי מורפיום שלא סבלתי, כך שלא חדרו על כך. אחר-כך ניסו נסיונות שונים ומשונים - החל מאמבטיות וכלה בעקיצת דבורים. הושיבו לי דבורה על רגלי ונתנו לה לעקוץ, אחר-כך שלפו את העוקץ. למחרת שני דבורים ובך הלאה עד 15. ניסו אוויר חם ללא הועיל. הרופא עשה לי 15 כוויות במכשיר מתכת לוהטת - ללא תועיל.


תוך כל הזמן הזה קיבלתי רק מכתב אחד מבעלי, בו כתב שהוא חולה. ואחר־כך, לא כלום. תוך כדי כאבים ועינויי הריפוי שברתי את הראש, מדוע אני לא מקבלת מכתבים, נעשיתי עצבנית עד כדי היסטריה. יום אחד התחלתי לצרוח. אז שאלה אותי האחות אם אני מוכנה לשמוע את האמת - בעלי נפטר, והיות והייתי חולה לא רצו להראות לי את המכתבים.

התברר לי שמאז מותו כבר עברה חצי שנה. לא יכולתי יותר לבכות. נעשיתי אפטית לכל העינויים והטיפולים השונים לא יכלו להוציא אותי מזה. ידידתי שמרה את המכתבים עבורי. יום בהיר אחד הודעתי לסגל שאינני רוצה יותר טיפולים וברצוני לחזור למחנה. אני מוכרחה להיות בין אנשים אחרת אשתגע. כך חזרתי לצריפי, בו יכולתי סוף סוף לקרוא את המכתבים, להיות בין ידידים ולחזור לחיים. והנה כאבי הוטבו לאט לאט. כמעט שנה שלמה הייתי חולה.

רק עכשיו לאחר שהבראתי יכולתי להביט מסביב ולהתרגל לחיים השגרתיים. לאט לאט נודעו לי דברים שהתרחשו בזמן מחלתי, ולדעת היכן אנחנו חיים. מאוריציוס היא אי באוקיינוס ההודי, מושבה אנגלית (אז) מיושבת בתערבת עמים שהתקבצו במשך תקופת שלטונם של הכובשים השונים. האנגלים היוו את הפקידות (הגרועה) הצרפתים היו "האינטיליגנציה" המקומית - מורים, בעלי מקצועות חופשיים וכו,. הסינים היו הסוחרים, ההודים שכבת הביניים והכושים ומעורבים (קראו להם קראולים) - דלת העם. השפה הרשמית היתה לכאורה אנגלית, אבל בבתי-ספר למדו צרפתית. למרות האיסורים הצלחנו במשך הזמן לקשור קשר עם תושבי המקום בעיקר עם העניים שהיו אנשים נחמדים וחביבים. הפקידות האנגלית שהיה לנו קשר איתם ובראשם ארמנטיש - מפקד המחנה, היו ברובם עבריינים שהובאו לאי כעונש.

ובכן השתכנתי בצריף בו שוכנו עוד 23 נשים. שירותים - בחצר. אלה נוקו אמנם יום יום על-ידי מקומיים, אך היו לרוב מזוהמים. עם המנקים האלה היו קשרנו הראשונים. האוכל היה חד-גווני לרוב שימורים צבאיים. (מאוחר יותר נודע שהמפקד גנב את רוב המצרכים הטובים ומכר אותם) ולמרות ששכנו על אי טרופי בל גדלו פירות רבים חלו רבים מאיתנר המחלה שמקורה בחוסר ויטמינים, זאת נוסף על המלריה שתקפה ללא רחם. (היו אנשים שהיו להם 100 התקפות).

לאט לאט התארגן הכל, נוצר מן ועד שדאג לעניינים והשליט איזשהו סדר. התחיל מסחר עם המקומיים, זאת דרך קבוצת "המנקים", התארגנו אנשים שזרקו לנו מעל הגדר פירות שגדלו בר: בננות, פאפאיות, מנגו ועוד. אנחנו החזרנו שימורים. כך נעלמו לאט לאט תופעות חוסר הויטמינים. (אבל עד שזה התארגן עברו כמעט שנתיים). נוסף על כך הצלחנו להבריח מכתבים אם כי בקושי רב. המקומיים היו אמנם נחמדים אך לא אהבו להסתכן. הדאר שלנו צונזר בקפידה.

איך שהו הגיעו הידיעות לדרום אפריקה, כיצד אנו חיים, המחלות המזון וכו׳. שם התגייסו היהודים, החלו לפנות למשרד המושבות באנגליה בשאלות, כן שלחו לנו חבילות, בעיקר בגדים. האנגלים ובראשם מפקד המחנה פתחו את החבילות וכל דבר בעל ערך לקחו לעצמם. אנחנו קיבלנו רק את השאריות. אך גם אלה לא היו לשימוש רב.

ליהודים העשירים בדרום אפריקה היו בגדי משי ועטיפה שלא הלמו את הנחוץ לנו. אם זאת החלו מריבות וויכוחים על כל פריט עד שהוסכם, שבכל צריף יבחר אדם ״נאמן" שיחלק את הדברים. אני נבחרתי בצריף שלנו ומאוחר יותר התמניתי לאחראית על כל הנשים. במשך הזמן הגיעו גם משלוחים מאמריקה וגם סכומי כסף.


עם קבלת הכספים התפתה "מסחר" במחנה. אנשים התקינו בתי-מלאכה קטנים, מתפירה (שינוי בגדים) סנדלרות, נגרות (התקינו רהיטים פשוטים מארגזים ושלמו או בכסף או ב״סחורה" - ז״א בגדים, פירות, סדקית וכו׳. כלים השיגו הגברים, להם היה יותר קשר עם המקומיים. בשנתיים הראשונות לא היה כל קשר בין הגברים והנשים (רק בהסתר) עם היוודע הדברים בדרום-אפריקה התחילו להתפרסם כתבות בעתונות האנגלית. התחילו לשאול שאלות, והמשטר הוקל קצת. גם הארגון הפנימי שופר, ועד חזק החל לבוא בדרישות. כך הותר לפחות לנשואים להפגש. כיצד? נתנו להם להקים אוהל משמיכות בשטח בין איזור הנשים והגברים. השומרים האנגלים התהלכו מסביב ונהנו.

בינתיים לימרה אותי חברתי אנה פרנק סריגה עדינה מיוחדת, כך היה גם לי איזו שהיא "סחורה". סוחר סיני פתח דוכן אצלנו, הוא הפך לקשר העיקרי שלנו עם החוץ. הוא קפץ על המציאה הזאת - הסריגה של אנה פרנק ושלי ויכולנו למכור לו הכל. כך שרווח לנו קצת. אולם העבודה היתה קשה מאוד.

יש לדעת שלא היו לנו כסאות כלל, אלא רק 3-3 בכל צריף ובאלה השתמשו התופרות ליד מכונות התפירה (עתיקות יומין מונעות ביד) כך היינו צריכים לשבת כל היום על המיטה, ששימשה גם לאוכל, לכתיבה ולאחסנת החפצים.

כאשר נודע למפקד שיש "סחורות" הציע לנו לשמש כמתווך. הוא שילם בפרוטות והרוויח הרבה. אך במשך הזמן הצלחנו ליצור קשר ״ישיר״ עם החוץ וטיב המסחר שופר. הגיע קפה למחנה. אפשר היה להשיג קפה ירוק, שקלו אותו טחנו ומכרו. שוב "מקצוע" חדש.

אחד הדברים הקשים היה האקלים. לחות מתמדת. יולי, אוגוסט וספטמבר יום יום יחסית קר. בינואר פברואר מרס - חום מעיק עם גשמי זעף וסכנה מתמדת לסערה (צקלון, טורנדו) כל שנה נפגע האי לפחות פעם אחת. הנזק העיקרי היה צפוי במקום מוקד הסערה. לדברי האנגלים היו הצריפים שלנו עמידים לסערות. (אך באיזה מידה?).

על-מנת להעביר את הזמן התחלנו ללמוד. עד אד שיפרתי את ידיעותי באנגלית במידה מספקת כדי להנות מקריאה. הספרים הגיעו בחבילות השי, בעיקר מדרוס-אפריקה וארה״ב. המורים היו לרוב מהקבוצה הצ׳כית שביניהם היה מספר רב של בעלי השכלה. חברתי אנה פרנק היתה הראשונה שקיבלה רשות לצאת מחוץ למחנה, לתת שעורי ציור לבני משפחות אמידות - בעיקר צרפתים. כך הפכה לגורם חשוב בקשר שלנו עם החוץ. היא התחילה למכור ישר - בעיקר עבודות יד-סריגה, רקמה וכו׳ - הצרפתיות היו חוטפות אותן.
 
רוב שכר-עבודתה לקח מפקד המחנה לעצמו. עם זאת התגאה, שיש לי מין דבר כזה והוא "נותן" לה לעבוד.

בינתיים הודיע מפקד המהנה שגברים בגיל הגיוס יכולים להתנדב לצבא הצ׳כי הגולה. תנועת ההתנדבות נתקבלה בקשיים ועיכובים, שהסתיימו בגיוסם של 6 גברים. אלה עם הגיעם לאנגליה הפיצו ידיעות עלינו. מספר הקלות שזכינו בהן באו כתוצאה מכך שחברה בבית-הנבחרים הבריטי נעשתה לאפוטרופסית של מגורשי מאוריציוס והיא "הפציצה" את שר המושבות בשאילתות איך סופיות בנושא.

בשנה השלישית קיבלתי לטיפולי ילדה בת 6 רותי פלש. אמא שלה נפטרה ואביה אדם מבוגר וחולה במלריה, לא היה מסוגל לטפל בה. היא לא ידעה לאכול, כל ארוחה ארכה שלוש שעות. כשהגיעה אלי כבר עברה כמה ידיים ולא לטובתה. לנשים לא היתה סבלנות ל״ארוחותיה" והיא זכתה לחרפות וגידופים. אני הסתדרתי אתה לא רע. רק אביה שבא לבקרה כמעט יום יום לא השפיע עליה לטובה, הוא צעק וקילל ולא ידע מה לעשות בה.

עם הילדה כבר לא יכולתי להסתדר על המיטה בעיקר כשרוב הזמן היה מוקדש לארוחותיה. הנשים התעצבנו, היו מריבות - שממילא לא חסרו במקום צר כל כך. עד שיום אהד הביא אביה שולחן קטןך ושני שרפרפים ואז רווח לנו. התחלתי ללמד אותה דברים בסיסיים - הרי היתה ילדה בגיל בית-ספר.

במחנה נעשתה האוירה קשה מיום ליום. התבלטה יותר ויותר "פסיכוזה של המחנה" - הצפיפות, החיכוכים היום-יומיים נתנו אותותיהם. כל התכונות השליליות פרצו החוצה. האוירה היתת מחושמלת המפקד הרגיש כנראה באויר הדחוס, פחד מהתפרצות, לכך נתן לנו כל מיני הקלות קטנות: החשובה בהן היתה שלנשים הותר לבוא אל הגברים באופן חופשי ולא רק לזמן קצוב. נוצרו זוגות והתקיימו גם חתונות, שנערכו ע״י רב שהיה בין העצורים. נולדו תינוקות, היה צורך לארגן מחדש את כל סדרי המגורים. סודרו פינות לנשים עם תינוקות, 4 ביחד.

עם זאת החיכוכים לא פחתו והאוירה היתה מתוחה. הקלה נוספה: איפשרו לנו לצאת מהמחנה פעם אחת ב-3 שבועות ל-4 שעות - גברים לחוד, נשים לחוד. מקומות מסויימים באי אסור היה לבקר בהם. באוטובוסים - בהם לא נסעו בדרך כלל לבנים - התחלנו להתידר עם המקומיים, שהיו חביבים מאד כלפינו. היתה הקפדה על מספר שעות היציאה - מי שאחר קיבל עונש - איסור יציאה לכמה "תורים". לרוב יצאנו לפורט לואיס - עיר הבירה, שם היה שוק גדול בו נמכרו פירות וירקות באיכות טובה, שלהם הינו זקוקים. כן היו החנויות הקטנות של הסינים, בהן רכשנו בדים זולים לתפירת בגדים וסדינים. לאט לאט הפכנו להיות לקוחות קבועות ואפילו שמרו עבורנו את הסחורות בהן היינו מעוניינות.

גם באספקה במחנה חל שיפור לטובה. האירגון הפנימי, הדרישןת התקיפות והשאלות שהגיעו מהמוסדות החיצוניים בלחץ העיתונות וההדלפות נתנו אותותיהם. הוקם ועד לנשים (הועד הכללי היה מורכב רק מגברים שלא ידעו הרבה על הבעיות במחנה הנשים). אני ניבחרתי כראש הועד.

הבעיה העיקרית שעמדה לפנינו היתה 200 הנשים הבלתי נשואות, הך קופחו בהרבה עניינים. לדוגמא: אסור היה להן לבקר במחנה הגברים. אספתי את כל הנשים ואמרתי להן ללכת למחנה הגברים. האישה הראשונה שהלכה הוחזרה בכוח הבאות כנ״ל, אך כעבור כמה ימים כאשר השומרים נכחו שהדבר הפך למנהג המוני נכנעו ולא החזירו יותר.

אח"כ הוחלט לעשות קשיים להנהלה הגשנו עשרות בקשות, פטיציות לשחררנו. אחרי תקופה של אי-שקט, כינס המפקד את העצורים והודיע שהגברים והנשים יופרדו שוב והביקורים נאסרו. קמה מהומה וצעקות. הועדים כונסו והוחלט על שביתת רעב.
אספתי את הנשים והודעתי להך על כך. השביתה בוצעה. כל יום הוחזר האוכל למטבח. חיכינו לתוצאות, למרות שלא קיוינו להרבה.

בינתיים עברה השמועה החוצה ולתושבי האי נודע שאנו מתקוממים נגד האנגלים, הילידים שמצבם החומרי היה עלוב ביותר - העבודה היחידה היתה בקנה-סוכר בשכר ירוד, החלו להתקומם, הפגנות ואי-שקט.

הגיע קיץ. ינואר 1945. גשם התחיל לרדת עם רוח חזקה - סימן מובהק להתקרבות סופת צקלון. חרדה התהדקה מיום ליום - פתאום הופיעו להקות עצומות של נמלים והציפו את הצריפים. סימן נוסף המוכר מאד שם - להתקרבות סופה.

אחר-הצהרים הופיע הסגל האנגלי והודיע שצקלון מתקרב למאוריציורס והם עוזבים על-מנת להגן על משפחותיהם השוכנו במקום גבוה באי (איזור בו מעט מלריה). הם ניסו להרגיע אותנו באומרם שהצריפים חזקים ויעמדו בסערה. אבל אם אנחנו מפחדים עלינו ללכת לבנין הראשי (בית-הסוהר בו שרכנו הגברים).

כך עזב כל הסגל, האנגלים והצרפתים והשאירו את כל העצורים לנפשם. במהרה הגיעו הגברים הנשואים לעזור לנשותיהם וילדיהם להגיע לבנין. גם אביה של רותי (הילדה שהיתה בטיפולי) בא ולקח אותה.

התכונה היחידה לקידום פינוי הסערה מצד המושל היתה הבאת פנסים ובאמת במהרה נותק החשמל. סגרנו את התריסים הכבדים במסמרים. זאת עשו מספר פועלים מקומיים. הסערה הלכה והתחזקה משעה לשעה, הרעש החריש אזניים. קיימנו התייעצות - אנחנו הנשים הבודדות אם להשאר או לנסות לעבור לבנין הראשי. תוך כדי התייעצות צעקה אחת הנשים: הגג! הגג! והנה הגג התחיל להתרומם. פרצנו החוצה. בחוץ חושך מצרים - לא לילה רגיל - חושך מוחלט שחור. החזקנו יד ביד כדי לא לעוף - בראש אישה עם פנס שכבה מיד. באויר עפו חלקי עצים, פחים וגורטאות.

מזל שאיש לא נפגע. המרחק לבנין הקטן ששימש פעם בית חולים היה רק מספר צעדים. אך בחושך הזה? באותו הרגע ראינו אור קלוש ולכוון זה התקדמנו צעד צעד. התברר שאישה שהגיעה קודם לכן הדליקה נר בחלון. הגענו סוף סוף.

רק ניכנסנו שמענו צעקות נוראות. כמובן שלא ראינו כלום. כעבור זמן מה הופיעו תושבי הצריף הסמוך לשלנו. הגג שלהם עף. הם הגיעו בעזרת כמה תושבים מקומיים שהיו בקרבתם.

יש לציין שהשכנים המקומיים התנהגו באופן יוצא מן הכלל - עזרו לנשים ולילדים ללכת ולהחזיק מעמד בסערה. הבקתות שלהם נהרסו מזמן. היה רעש נורא, קור ולחות 100%. לא יכולנו לדבר זה עם זה, הכל נבלע ביללת הרוח.

פתאום קרה משהו איום, שקט מוחלט, הרוח פסקה לחלוטין.רצינו לקום ולחזור למקומנו, אך המקומיים החזירו אותנו והזהירונו שהעניין טרם הסתיים. ובאמת כעבור שעה קלה החל הכל מחדש. יללת רוח מחרישת אזניים והרוח והגשם התחדשו בכיוון ההפוך. כעת הרוח לחצה על חזית החלונות שחלק מהם היו כבר שבורים והיתר נשברו במהרה. כל המים נשפכו פנימה בכח אדיר. נרטבנו עד לשד עצמותינו.

עם הנץ החמה הביאו לנו קצת תה שמישהו בישל באיזו פינה. אבל לכל דבר יש סוף - וכעבור כמה שעות נחלשה הרוח. החלטנו לחזור לצריף שלנו. התברר שהגג החזיק מעמד בניגוד לצריפים האחרים שגגותיהם נהרסו וכל החפצים והמיטות נרטבו. הרוח נחלשה עד שפגה לחלוטין, אך הגשם המשיך לרדת עוד כמה ימים. אי אפשר היה ליבש כלום, הכל התכסה בעובש.

כינסתי את הנשים והוריתי להן לכתוב מכתבים עם תאור הסופה, תוך הדגשה שהצוות הפקיר אותנו. השיקול היה שאם כולם יכתבו על כך יעברו כמה מכתבים למרות הצנזורה. וכך היה. הידיעה הגיעה לאנגליה ולעיתונות, נשאלה שאילתא בפרלמנט וחוץ מזה פרץ מרד חדש בכל האי. הופיע תאור מדוייק בעיתוני ארה״ב, תוך ביקורת חמורה על המתרחש במושבות הבריטיות. לבסוף נשלחה ועדה למאוריציוס לחקור את המצב. הם באו למחנה והתרשמו. הדו״ח היה קטלני.

במהרה החלו שינויים. קודם כל פוטר מפקד המחנה ומונה קצין אחר - זקן שיכור אך טוב לב. הוא היה מזועזע מהמצה והניהול במשך 4 שנים.קיבלנו חופש תנועה בכל המחנה והאספקה והמזון שופרו באופן ניכר. מצב הרוח השתנה לטובה.

שמועות שונות ומשונות התפשטו במחנה. המלחמה התקרבה לקיצה ושיחרורנו קרוב. אך המחשבה כרסמה בנו, האם יחזירו אותנו לארצות המוצא? או שיתנו לנו להכנס לארץ. לבסוף הסתננה הידיעה שנקבל סרטיפיקטים ונבוא ארצה.

סוף סוף נמסר לנו שבחודש מאי תגענה ספינות מלחמה מובילות חיילים ואם נסכים יצרפו אותנו למשלוח. מובן שהסכמנו לא חשוב התנאים. רק לצאת משם. בכיליון עיניים חיכינו לחודש מאי וציפינו לאוניות.

ואז באה מכה חדשה - באי פרצה מגפת שיתוק ילדים. גם אצלנו חלו מספר ילדים ואחד אפילו מת. היה ילד יחיד להוריו.

הפלגתנו נדחתה מחשש שנביא את המחלה לאניה ולארץ. היה עלינו להמתין עד שוך המחלה. עם זאת לא התייאשנו. להיפך, מצב הרוח היה טוב. הידיעה שאנו חפשיים ונעזוב בקרוב את מאוריציוס נתנה לנו כח.

כל אותה תקופה עבדתי קשה. כל יום היה צריך לפתור בעיות, לייעץ ולהרגיע. נשים באו להתייעץ על דברים קטנים וגדולים ועלי היה לשמוע את כולם. להקשיב לומר מילה טובה ולעזור במידת האפשר.

קברנו שם מספר לא מבוטל של אנשים. אני זוכרת לפחות 30 חולים שמתו אשר הכרתי אותם מקרוב. (שמעתי שהיום אין יותר מלריה במאוריציוס ויש תיירות, לי זה נראה כמעט בלתי מציאותי).

הגיעה ידיעה שבספטמבר תבוא אניה ותיקח אותנו. האנשים החלו לקנות כמו משוגעים (במידה והיה להם במה...) בעיקר דברים לשימוש יום יומי כגון בגדים. לי לא היה הרבה. הקרובים שלי באנגליה נפגעו בהפצצות וכל רכושם אבד.

בני בארץ היה בקיבוץ בית אורן - קיבוץ שרק עלה על הקרקע ולא היה להם כלום. אך עם זאת שלח לי כל חודש חצי לירה אנגלית. אף אני עבדתי ומכרתי את הסריגות וכך יכולתי גם אני לקנות משהו. חפצי ערך בדרך חזרה לא היו מרובים יותר משר אלה שהגעתי איתם.

לפני שעזבנו באה משלחת מאנגליה ומהארץ וסרקו את המחנה. כמה מהם פרצו בבכי כשראו את התנאים בהם בילינו 4 שנים ושמונה חדשים. מובן שאין להשוות זאת לתנאים במחנה הריכוז. לעומתם היה זה בית מרגוע. אך בתנאי האימפריה הבריטית זה היה אות קלון.

יום הנסיעה הגיע. שורה ארוכה של מקומיים עמדה בשורה להפרד מאיתנו. החלטנו לא להשאיר במחנה כלום. כל דבר שלא יכולנו לקחת עימנו מסרנו למקומיים. להם היה כל דבר בעל ערך - הרי אבד להם הכל בסערה.

הסיעו אותנו לנמל והועלינו על אוניות. שוב הופרדו הגברים מהנשיםוהילדים. הילדה רותי שבטיפולי הושארה אצלי.

האוניות היו מלאות חיילים (לרוב כושים). לנו הקצו את תחתית האניה. היה קיץ וחום לוהט שלא איפשר לשהות שם. האנשים תפסו מקום על הסיפון שהיה כל כך צפוף ולכן החלו מריבות וקטטות.

התנאים שלנו למטה היו עוד יותר גרועים. הילדים נאלצו לישון על הרצפה. את הצוהרים לא ניתן לפתוח משום שהיו מתחת לפני הים. מספר אנשים מתו בדרך. כשעברנו את מיצרי עדן היה חום בלתי נתפס. משהו הסביר שזה אחד המקומות החמים בעולם.

נכנסנו לתעלת סואץ ובאלכסנדריה ירדו חלק מהחיילים. נעשה יותר דליל והיה מקום לכולם. ראינו כמה חיילים יהודיים מהארץ והפגישה היתה מרגשת. רבים פרצו בבכי. סוף סוף נסתיימו 16 ימי הפלגה. נכנסנו לנמל חיפה. הורידו אותנו מהאניה והוכנסנו למחסן גדול, שם חיכו לנו נשות ויצו אשר הגישו לנו משקאות קרים.

עדין לא הרשו לנו לפגוש את קרובינו. האנגלים פרסמו שנגיע רק בלילה, כנראה כדי למנוע התקהלות. בכ״ז הגיעו מספר לא קטן של קרובים. פתאום קראו את שמי וניגש אלי אדפ - זה היה גיסי (אח בעלי) שהיה תושב חיפה. הוא אמר לי שהשחרור עלול לקחת עוד שעות. הוא לא יכל להודיע לבני משום שבבית אורן לא היה טלפון.

הוא יעץ לי שאכנס לבית עולים כמו כולם ושם אמתין לבני. רק הגעתי לשם והופיע חבר של בני, שהיה במקרה בחיפה ושמע על בואנו. לקח אותי והסע איתי לתחנת אוטובוס באחוזה לבית אורן. שם הוא מסר אותי לקבוצת חברים מבית אורן שברכו אותי וטיפלו בי בחמימות רבה. 5 דקות לפני בוא האוטובוס הגיעו בני וגיסי והפגישה היתה מרגשת.

נשארתי עוד כמה ימים בחיפה אצל גיסי ולבסוף נסעתי עם בני לבית אורן. שם חיכו לי כלתי ונכדתי בת 8 החדשים. כששאלתי מתי בדיוק נולדה התברר לי שבדיוק בזמן הסערה הגדולה במאוריציוס.

זהו סיפור עליתי. מיום יציאתי מוינה ועד בואי ארצה כעבור 6 שנים.