לזכר הנופלים

גבעת חיים שכלה 14 מבניה במערכות ישראל.





נעם, בן רחל ויצחק, נולד ביום כ"ז בתשרי תש"ח (11.10.1947) בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד ואת השכלתו היסודית והתיכונית רכש בבתי-הספר שבקיבוץ. הוא היה נער ערני ותוסס, שהרבה לשוטט ברחבי-הארץ. השתייך לחטיבת בני הקיבוץ המאוחד והיה חבר באגודת "הפועל" המקומית ונמנה עם נבחרות הכדורסל והכדורגל. נעם היה סקרן מטבעו ותאב-דעת. היה חובב קריאה נלהב והקדיש הרבה מזמנו לספרים.
 
נעם גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והתנדב לאחת מסיירות השריון. בהיותו בקורס מ"כים פרצה מלחמת ששת-הימים ועם יחידתו הגיע נעם עד לגדות תעלת סואץ. לאחר סיום קורס המ"כים סיים נעם בהצלחה קורס מש"קי סיור שריון, קורס קציני חי"ר וקורס קציני סיור. לאחר שעשה תקופה מסוימת בתפקיד מפקד מחלקת ג'יפים, מונה לתפקיד סגן מפקד מחלקת סיור חטיבתית. הוא השתתף במלחמת ההתשה עד שהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר.
 
לאחר שחרורו חזר למשקו ונכנס לעבוד בענף הרפת, היה סדרן עבודה ועבר לענף הכותנה. כאיש צבא לשעבר, היה פעיל בוועדת הקשר עם בני הקיבוץ המגויסים. כן היה פעיל בחוג הדרמטי שהוקם בקיבוץ והשתתף בכמה הצגות. בהיותו מבורך בחוש הומור הנחה מסיבות פנימיות בקיבוץ ועשה זאת בחן ובכשרון. הוא היה מעורה בין החברים ואהוב על כולם.
 
במלחמת יום-הכיפורים לחם נעם בראש מחלקתו בקרבות בסיני. ביום י' בכסלו תשל"ד (5.12.1973), נפל סגן נעם בעת מילוי תפקידו בסביבות האגם המר הגדול שבסיני.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו.
 
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "בנכם, סגן נעם ז"ל, שירת תחת פיקודי כמ"מ מחלקת סיור. היה לוחם אמיץ-לב ומפקד מעולה. הדאגה לשלום חייליו הייתה בראש
מחשבותיו. חייליו ומפקדיו חבבוהו מאוד. תמיד ביצע את המוטל עליו והשרה ביטחון בלב חייליו".
 
בעלון הקיבוץ פורסמה כתבה לזכרו; כן הוצאה לאור חוברת המוקדשת לזכרו.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.







ישראל, בן תקוה ואשר, נולד ביום כ"ד בתשרי תש"י (17.10.1949) בקיבוץ נען. הוא למד בבית-הספר
היסודי בקיבוץ, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון שם. בשנותיו הראשונות בבית-הספר
אפיינו את ישראל יושר ילדותי והתלהבות לפטנטים. הוא היה בעל תושייה ומשום כך הרבו לבחור בו
לארגן פעולות בכיתות ההמשך של בית-הספר. הוא היה חבר בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד של
"הנוער העובד". ישראל היה ספורטאי פעיל וחבר ב"הפועל" נען, שיחק בכדורעף והיה שחיין מצטיין. היה
לו חוש צדק והוא היה בעל מוסר ללא פשרות. הוא אהב לעשות וכל שעשה - עשה בצנעה. בדרך כלל
מיעט לדבר ודיבורו הקצר הצטיין בכנות ובפשטות, אך הוא ידע לקשור קשרי ידידות עם אנשים שמצא
בהם עניין, בשנת 1968, לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, הצטרף ישראל (שכונה בפי
רבים דגן), במסגרת "גיוס לשנה שלישית", לגרעין בנים, שהיה מיועד להשלים את קיבוץ יראון. הוא עשה
ביראון חודשים אחדים עד שגויס, ועבד שם במטע. בתוך זמן קצר ליכד סביבו את העובדים, שכן נעים היה
להיות במחיצתו. אף-על-פי שהשתדל שלא להיות במרכז ולהתבלט, הוא נבחר למזכיר הגרעין.
 
ישראל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס
מקצועות טנק "פאטון", הוצב כנהג טנק בגדוד שריון והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר שהשתלם
בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים ובקורס קציני-שריון, הוצב כמ"מ טנקים בגדוד שריון בגזרת תעלת סואץ.
בתפקידו זה ציין אותו מפקדו כ"קצין טוב מאוד, ממושמע ועצמאי, מפקד הגון וישר, סבלני כלפי פקודיו ויעיל
בתפקידו". אחרי-כן מונה סמ"פ טנקים באותו גדוד. גם בתפקידו זה הוערך כקצין ישר, הגון ונאמן, ממושמע
ומשתדל למלא את המוטל עליו בצורה טובה. כן צוין שהוא בעל כושר הדרכה והסברה טוב מאוד. כעבור זמן
הועלה ישראל לדרגת סגן. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא בעל יכולת ומילא את תפקידו ביעילות ובמסירות.
 
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים כמ"מ טנקים בגדוד סיור של חיל השריון. לאחר
השחרור, חזר ישראל תחילה לנען ואחרי חודשים אחדים עבר ליראון. אחרי זמן קצר, בפברואר 1973,
נשא לאישה את חברתו בת קיבוץ גבעת חיים מאוחד ועבר להתגורר בקיבוץ זה, שם עבד בענף האבוקדו.
עד מהרה החל לפעול בתחומי חברה שונים, בארגון ומסיבות בחגים וכיו"ב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים,
נקרא ישראל ליחידתו. הוא השתתף עמה, כמפקד מחלקת טנקים, בקרבות הבלימה בסיני, בחילוץ אנשי
מעוז ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. אנשי הכוח שלו נלחמו ב"חווה הסינית", צלחו את התעלה
עסקו בטיהור השטח וסייעו לצנחנים בכיבוש מתחם "סרפאום".
 
הוא השתתף בטיהור אזור החיץ החקלאי וביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נשלחה המחלקה
שבפיקודו לפרוץ צפונה לעיר איסמעיליה. בקרב במבואות איסמעיליה, דרומית לעיר, נפתחה על הכוח
אש נ"ט מטווח קצר ביותר ובמהלך הקרב נפגעו כל הטנקים. ישראל פקד לנטוש את הטנקים ולאחר
שקפץ מהטנק, נפגע ונהרג. גופתו הוחזרה מהשטח שבידי המצרים רק כעבור חמישה חודשים והוא
הובא למנוחת-עולמים בקבר אחים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן
(שנולד לאחר נופלו), הורים, אחות ואח.
 
לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
 
קיבוץ נען הקדיש לזכרו את דף המידע "נען יום-יום" מיום י"ב בניסן תשל"ד;
מצבה לזכרו הוקמה בבית-העלמין בנען ובבית-העלמין בגבעת חיים מאוחד.
 
משפחתו הוציאה לאור ספר להנצחת זכרו.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.




בן אלן וג'ין. נולד ביום י"ג בניסן תש"ח (22.4.1948), בעיר אירי שבמדינת פנסילבניה, ארה"ב והיה
בנם הבכור של פרופ' אלן וג'ין הפלר. בילדותו נדד עם הוריו מעיר לעיר וכך למד וסיים את לימודיו
בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים בארבע ערים שונות. בהיותו בן 19, היה שחקן כדורסל מעולה ושיחק
ב"ליגה הקטנה". הוא אהב לקרוא ולהאזין למוסיקה. לאחר שלמד שנה באוניברסיטה שבעיר עקרון
(במדינת אוהיו) החליט לעלות כמתנדב לארץ.
 
בקיץ 1968 הגיע ג'רי לארץ ואחרי שלמד חודשיים עברית באולפן בבית-השיטה, הגיע לקיבוץ
גבעת-חיים מאוחד וקבע שם את ביתו. הוא השתלב בעבודה בכל ענפי המשק ואחרי שנשא לו
את בת הקיבוץ הפך לחבר קיבוץ לכל דבר. הוא אהב ילדים והרבה לשחק ולשוחח אתם.
הוא הצטיין באהבת האדם באשר הוא אדם. תמיד חייך, תמיד היה מוכן לעזור ועל כן אהבוהו
כולם. ג'רי ראה עצמו כשליח המשפחה, כראשון וכמפלס הדרך לעלייתם ארצה.
 
ג'רי התגייס לצה"ל בסוף יולי 1969 וראה בכך את השלב הסופי בהיקלטותו השלמה בישראל. לאחר
הטירונות הוצב לחיל האויר, סיים קורסי חובשים תעופתיים וחובשים כלליים. בתקופת מלחמת ההתשה
שירת בגזרות החמות בסיני, ולאחר הולדת בנו הועבר לבסיס קרוב יותר לביתו. ביום ט"ו באב תשל"ב
(26.7.1972), כאשר היה בדרכו בחזרה לבסיסו לאחר חופשת השחרור, נפל רב"ט ג'רי בעת מילוי
תפקידו. הניח אלמנה בהריון ובן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.



בן חיה-בריינה ומשה, נולד ביום ו' בתמוז תרפ"ו (18.6.1926) בעיירה טולפיצה, מזרח טרנסילבניה,
רומניה, למשפחת עמלים ושומרי דת ומסורת. לאחר שסיים בגיל 14 את בית-הספר היסודי, ומצבם
החומרי של הוריו לא איפשר לו להמשיך את לימודיו, החל ללמוד חייטות. כשסיים את שלוש שנות
הלימוד ועמד להתחיל לעבוד ולהשתכר נכלא עם כל היהודים בגיטו על-ידי ההונגרים, ששלטו על
האזור מ-1940 ונלקח למחנה-ריכוז לעבודת-כפייה. אחרי כניסת הרוסים ושחרור רומניה חזר
לביתו אך את הוריו לא מצא עוד בחיים.
 
דויד הצטרף לתנועת "דרור הבונים", יצא להכשרה והיה ממארגני הגרעין ופעיליו. בשנת 1946
העפיל ארצה באונייה "הגנה". עם בואו הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, לגרעין יוצאי הונגריה ועבד
במכונאות בבית-החרושת של הקיבוץ.
 
כחבר ה"הגנה" התנדב בין הראשונים לשירות המולדת כמקלען בפלוגה של אחד מגדודי חטיבת
"אלכסנדרוני". הוא השתתף בכיבוש קאקון, איגזים, עין ע'זאל, קולה ועוד. כשלושה שבועות לפני
נפילתו, באחת החופשות הקצרות, נשא לאישה את בחירת לבו - מרים. בדצמבר 1948 עבר עם
חטיבתו לנגב.
 
בעת מבצע "חורב", נערך מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית.
ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני"
פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים
התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב
זה נפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת חיים.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.





יוחנן, בן גרדה ורודולף ז"ל, נולד ביום כ"ב בכסלו תש"ב (13.12.1941) בלייפציג שבגרמניה. לאחר
מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נפטר אביו, עלתה אמו עם יוחנן ואחיו ארצה בשנת 1948.
בתחילה גרו ברמת השרון, אחרי-כן באילת השחר ובשנת 1953 עברה המשפחה לקיבוץ גבעת חיים
מאוחד. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק.
 
יוחנן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1961 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השלים קורס צניחה
ואחרי-כן סיים בהצטיינות קורס מפקדי כיתות. בתקופת שירותו הסדיר עבר קורס קצינים והיה לקצין
בחיל הצנחנים. בתקופה זו נשא לאישה את רעיה, חברתו למשק ועמה הקים משפחה.
 
בתום שירותו הסדיר חזר יוחנן למשק והשתלם בעבודה בבית החרושת "גת", מקום שם עבד עוד טרם
גיוסו לצבא. במסגרת תפקידו יצא ללמוד הנדסת-מכונות במדרשת רופין ובתום לימודיו הוסמך כהנדסאי
מכונות. הוא חזר לבית-החרושת והיה אחראי לציוד המכני בו ולאחזקתו. שעות רבות הקדיש לתפקידו
והיה עובד ללא ליאות. בכל שעה משעות היום והלילה עשוי היה לחוש לבית-החרושת, כדי לפתור בעיות
שהתעוררו בהעדרו. במסגרת תפקידו בצבא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים והרבה להשתתף
באימונים ובקורסים חיילים שונים. כשפרצה מלחמת ששת הימים גויס עם יחידתו והשתתף בקרבות
לשחרור ירושלים. במהלך הקרבות פרץ עם חייליו לגבעת התחמושת ולחם בקרב האכזרי, העקוב
מדם. לאחר הקרב נותרו בחיים קומץ לוחמים וביניהם יוחנן, שנפצע. הוא חזר למשק ולאחר חצי שנה
נולד בנו בכורו והוא קרא שמו דרור, לפי המשפט החרות במדלית הצנחנים "ולחומותיך קראנו דרור".
 
בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים, גויס ונשלח לחזית הדרום. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973)
יצא עם יחידתו לחלץ כוח טנקים, שנקלע לקרב במתחם "אבו-סולטאן". בהגיעו למקום, נפגע כלי
רכבו פגיעה ישירה וסרן יוחנן נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גבעת
חיים מאוחד. השאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים (דרור, סמדר, זמיר ודורון), אם ואח. בנו דורון נולד
ארבעה חודשים לאחר המלחמה והוא לא זכה לראותו.
 
חבריו ספרו עליו בערב שנערך לזכרו: "כשרעיה ויוחנן נישאו, היה חדרם מרכז לבני הכיתה. אצלם
התאספו מדי ערב שבת כל החברים ושם הייתה האווירה "כמו בבית", כי יחסי הרעות היפים בינו
לבין רעיתו והאווירה הנעימה בבית, השרו על כל הסובבים הרגשת ביתיות. יוחנן היה סגור מטבעו,
אך יחד עם זאת אהב להתבדח ולהתלוצץ. בחוג מצומצם ובקרב משפחתו בא לביטוי חוש ההומור
המיוחד שלו, שלעתים אף היה הופך למעשה קונדס ושובבות. למשפחתו הקדיש את מרב זמנו.
 
הוא היה אב אוהב ומחנך, בעל מסור לאשתו ובן קשור לאמו. לנו, בני מחזורו, קשה להספיד את
יוחנן. אין בנו הכוח להעלות בכתב את אשר אנו מרגישים..."
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 



חיים, בן צפורה וזאב ז"ל, נולד ביום כ"ז בשבט תש"ג (2.2.1943) בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. חיים למד
בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק. נער עירני ושוקק חיים היה חיים. בגן הילדים ניכר כילד
סקרן, שהיה נחוש בדעתו להכיר ולהבין את סודות החיים שנגלו לו. בבית-הספר היה תלמיד חרוץ ונער
חברותי. חובב ספורט היה ומשנות נעוריו שיחק בכדורגל. הוא היה בן ארבע-עשרה כשנפטר אביו לפתע,
וכבן הבכור, חש אחריות כלפי אחיו, יוסי וגדי, וכלפי אחותו הצעירה, בתיה. כל ימיו היה חיימקה בן מסור
לאמו וסייע לה בעצה ובמעשה. מנעוריו התייחס ברצינות לדברים ונהג בבגרות נפשית. תבונה של מבוגר
הייתה לו, ויחד עם זאת השתובב עם חבריו בני גילו בקיבוץ. בשנות הלימודים בבית-הספר התיכון הצטרף
לקבוצת הכדורגל של "הפועל" גבעת חיים והצטיין ביכולת המשחק שלו וברוח הגינות ספורטיבית. שמו יצא
לתהילה גם מחוץ לגבולות המשק ובביתו, שבקיבוץ גבעת חיים, שמורים גזרי עיתונים המעידים על הישגיו
בכדורגל. כשסיים את לימודיו בקיץ 1961, התקבל כחבר במשק ויחד עם בני קבוצתו יצא לשנת עבודה
ולימודים ביד חנה. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם חסון וחזק, בן ואח לתפארת.
 
חיים גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1962 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות
הטנק וסיים בציון גבוה (91). הוא שירת בתפקיד נהג טנק, ונודע כחייל מעולה ומסור. חבריו ליחידה מעידים
שביצע בלא דופי את המשימות שהוטלו עליו, ומציינים את רוחו הטובה, שעודדה את חבריו ברגעים קשים,
לאחר אימונים מפרכים או פעילות צבאית.
 
בשלהי אפריל 1965 סיים חיים את שירות החובה שלו ומיד שב לביתו במשק גבעת חיים מאוחד. שנה
תמימה עבד ברפת ובגינות הירק ועשה את עבודתו במסירות ובלא ליאות. בתום אותה שנה השתלם כנהג
ועבד באזור עמק חפר. "אך טבעי היה לראות את חיימקה כנהג רכב", סיפרו ידידיו. "האהבה להגה עברה
בירושה מן האב לבן, וחיימקה "חרש" את כבישי הארץ ואהב את עבודתו". חיים היה נקרא לתקופות של
שירות מילואים, שימש מדריך לנהגות ולטיפול ברכב והשתתף כנהג טנק "סנטוריון" בקרבות מלחמת ששת
הימים. על חלקו במערכה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר המלחמה נשא את חברת נעוריו,
רחל, לאישה, השניים הכירו זה את זו כשעשתה רחל בגבעת חיים, במסגרת השירות הלאומי. בראשית
מאי 1969 נולדה להם הבת הבכורה, גלית, ושלוש שנים אחר כך, בראשית מאי 1972, נולד אחיה, ליאור.
חיים היה אבא מאוהב, מספרת אשתו. הוא התגאה ביופיה של גלית ושיחק עמה שעות ארוכות. "לאחר
הולדתה של גלית חלם חיימקה על בן... בן שיוכל לשחק עמו כדורגל; בן שיוכל לחלק עמו את החוויות היותר
כמוסות שלו". במלוא תנופת החיים היה כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים וקפדה את חוט חייו. במוצאי יום
הכיפורים נקרא חיים ליחידת השריון שלו ונשלח לחזית הדרום. הוא השתתף כנהג טנק בקרבות הבלימה
בחזית סיני וחבריו מספרים על אומץ לבו ועל יחסו החם והלבבי לרעיו בשעות הקרב הקשות.
 
בקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע הטנק שלו
פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים באזור "לכסיקון-טרטור". חיים נפצע פצעים
אנושים בראשו ומת מפצעיו בשבת, י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973).
 
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת חיים מאוחד.
השאיר אחריו אישה, בן ובת, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
 
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יקירכם היה חייל ותיק ביחידה,
וחבריו הקרובים סיפרו על מסירותו הרבה ועל אמונתו בצדקת מאבקנו".
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
נועם אגמי

נעם, בן רחל ויצחק, נולד ביום כ"ז בתשרי תש"ח (11.10.1947) בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד ואת השכלתו היסודית והתיכונית רכש בבתי-הספר שבקיבוץ. הוא היה נער ערני ותוסס, שהרבה לשוטט ברחבי-הארץ. השתייך לחטיבת בני הקיבוץ המאוחד והיה חבר באגודת "הפועל" המקומית ונמנה עם נבחרות הכדורסל והכדורגל. נעם היה סקרן מטבעו ותאב-דעת. היה חובב קריאה נלהב והקדיש הרבה מזמנו לספרים.

 
נעם גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1966 והתנדב לאחת מסיירות השריון. בהיותו בקורס מ"כים פרצה מלחמת ששת-הימים ועם יחידתו הגיע נעם עד לגדות תעלת סואץ. לאחר סיום קורס המ"כים סיים נעם בהצלחה קורס מש"קי סיור שריון, קורס קציני חי"ר וקורס קציני סיור. לאחר שעשה תקופה מסוימת בתפקיד מפקד מחלקת ג'יפים, מונה לתפקיד סגן מפקד מחלקת סיור חטיבתית. הוא השתתף במלחמת ההתשה עד שהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר.
 
לאחר שחרורו חזר למשקו ונכנס לעבוד בענף הרפת, היה סדרן עבודה ועבר לענף הכותנה. כאיש צבא לשעבר, היה פעיל בוועדת הקשר עם בני הקיבוץ המגויסים. כן היה פעיל בחוג הדרמטי שהוקם בקיבוץ והשתתף בכמה הצגות. בהיותו מבורך בחוש הומור הנחה מסיבות פנימיות בקיבוץ ועשה זאת בחן ובכשרון. הוא היה מעורה בין החברים ואהוב על כולם.
 
במלחמת יום-הכיפורים לחם נעם בראש מחלקתו בקרבות בסיני. ביום י' בכסלו תשל"ד (5.12.1973), נפל סגן נעם בעת מילוי תפקידו בסביבות האגם המר הגדול שבסיני.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוצו.
 
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "בנכם, סגן נעם ז"ל, שירת תחת פיקודי כמ"מ מחלקת סיור. היה לוחם אמיץ-לב ומפקד מעולה. הדאגה לשלום חייליו הייתה בראש
מחשבותיו. חייליו ומפקדיו חבבוהו מאוד. תמיד ביצע את המוטל עליו והשרה ביטחון בלב חייליו".
 
בעלון הקיבוץ פורסמה כתבה לזכרו; כן הוצאה לאור חוברת המוקדשת לזכרו.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
ישראל דגן

ישראל, בן תקוה ואשר, נולד ביום כ"ד בתשרי תש"י (17.10.1949) בקיבוץ נען. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון שם. בשנותיו הראשונות בבית-הספר אפיינו את ישראל יושר ילדותי והתלהבות לפטנטים. הוא היה בעל תושייה ומשום כך הרבו לבחור בו לארגן פעולות בכיתות ההמשך של בית-הספר. הוא היה חבר בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד של "הנוער העובד". ישראל היה ספורטאי פעיל וחבר ב"הפועל" נען, שיחק בכדורעף והיה שחיין מצטיין. היה לו חוש צדק והוא היה בעל מוסר ללא פשרות. הוא אהב לעשות וכל שעשה - עשה בצנעה. בדרך כלל
מיעט לדבר ודיבורו הקצר הצטיין בכנות ובפשטות, אך הוא ידע לקשור קשרי ידידות עם אנשים שמצא בהם עניין, בשנת 1968, לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, הצטרף ישראל (שכונה בפי רבים דגן), במסגרת "גיוס לשנה שלישית", לגרעין בנים, שהיה מיועד להשלים את קיבוץ יראון. הוא עשה ביראון חודשים אחדים עד שגויס, ועבד שם במטע. בתוך זמן קצר ליכד סביבו את העובדים, שכן נעים היה להיות במחיצתו. אף-על-פי שהשתדל שלא להיות במרכז ולהתבלט, הוא נבחר למזכיר הגרעין.
 
ישראל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מקצועות טנק "פאטון", הוצב כנהג טנק בגדוד שריון והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר שהשתלם בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים ובקורס קציני-שריון, הוצב כמ"מ טנקים בגדוד שריון בגזרת תעלת סואץ. בתפקידו זה ציין אותו מפקדו כ"קצין טוב מאוד, ממושמע ועצמאי, מפקד הגון וישר, סבלני כלפי פקודיו ויעיל בתפקידו". אחרי-כן מונה סמ"פ טנקים באותו גדוד. גם בתפקידו זה הוערך כקצין ישר, הגון ונאמן, ממושמע ומשתדל למלא את המוטל עליו בצורה טובה. כן צוין שהוא בעל כושר הדרכה והסברה טוב מאוד. כעבור זמן הועלה ישראל לדרגת סגן. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא בעל יכולת ומילא את תפקידו ביעילות ובמסירות.
 
לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים כמ"מ טנקים בגדוד סיור של חיל השריון. לאחר השחרור, חזר ישראל תחילה לנען ואחרי חודשים אחדים עבר ליראון. אחרי זמן קצר, בפברואר 1973, נשא לאישה את חברתו בת קיבוץ גבעת חיים מאוחד ועבר להתגורר בקיבוץ זה, שם עבד בענף האבוקדו. עד מהרה החל לפעול בתחומי חברה שונים, בארגון ומסיבות בחגים וכיו"ב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא ישראל ליחידתו. הוא השתתף עמה, כמפקד מחלקת טנקים, בקרבות הבלימה בסיני, בחילוץ אנשי מעוז ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. אנשי הכוח שלו נלחמו ב"חווה הסינית", צלחו את התעלה עסקו בטיהור השטח וסייעו לצנחנים בכיבוש מתחם "סרפאום".
 
הוא השתתף בטיהור אזור החיץ החקלאי וביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נשלחה המחלקה שבפיקודו לפרוץ צפונה לעיר איסמעיליה. בקרב במבואות איסמעיליה, דרומית לעיר, נפתחה על הכוח אש נ"ט מטווח קצר ביותר ובמהלך הקרב נפגעו כל הטנקים. ישראל פקד לנטוש את הטנקים ולאחר שקפץ מהטנק, נפגע ונהרג. גופתו הוחזרה מהשטח שבידי המצרים רק כעבור חמישה חודשים והוא הובא למנוחת-עולמים בקבר אחים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן (שנולד לאחר נופלו), הורים, אחות ואח.
 
לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
 
קיבוץ נען הקדיש לזכרו את דף המידע "נען יום-יום" מיום י"ב בניסן תשל"ד;
מצבה לזכרו הוקמה בבית-העלמין בנען ובבית-העלמין בגבעת חיים מאוחד.
 
משפחתו הוציאה לאור ספר להנצחת זכרו.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
ג׳רי עפיר

בן אלן וג'ין. נולד ביום י"ג בניסן תש"ח (22.4.1948), בעיר אירי שבמדינת פנסילבניה, ארה"ב והיה בנם הבכור של פרופ' אלן וג'ין הפלר. בילדותו נדד עם הוריו מעיר לעיר וכך למד וסיים את לימודיו בבתי-ספר יסודיים ותיכוניים בארבע ערים שונות. בהיותו בן 19, היה שחקן כדורסל מעולה ושיחק ב"ליגה הקטנה". הוא אהב לקרוא ולהאזין למוסיקה. לאחר שלמד שנה באוניברסיטה שבעיר עקרון (במדינת אוהיו) החליט לעלות כמתנדב לארץ.
 
בקיץ 1968 הגיע ג'רי לארץ ואחרי שלמד חודשיים עברית באולפן בבית-השיטה, הגיע לקיבוץ גבעת-חיים מאוחד וקבע שם את ביתו. הוא השתלב בעבודה בכל ענפי המשק ואחרי שנשא לו את בת הקיבוץ הפך לחבר קיבוץ לכל דבר. הוא אהב ילדים והרבה לשחק ולשוחח אתם. הוא הצטיין באהבת האדם באשר הוא אדם. תמיד חייך, תמיד היה מוכן לעזור ועל כן אהבוהו
כולם. ג'רי ראה עצמו כשליח המשפחה, כראשון וכמפלס הדרך לעלייתם ארצה.
 
ג'רי התגייס לצה"ל בסוף יולי 1969 וראה בכך את השלב הסופי בהיקלטותו השלמה בישראל. לאחר הטירונות הוצב לחיל האויר, סיים קורסי חובשים תעופתיים וחובשים כלליים. בתקופת מלחמת ההתשה שירת בגזרות החמות בסיני, ולאחר הולדת בנו הועבר לבסיס קרוב יותר לביתו. ביום ט"ו באב תשל"ב (26.7.1972), כאשר היה בדרכו בחזרה לבסיסו לאחר חופשת השחרור, נפל רב"ט ג'רי בעת מילוי תפקידו. הניח אלמנה בהריון ובן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
דוד לייבוביץ׳

בן חיה-בריינה ומשה, נולד ביום ו' בתמוז תרפ"ו (18.6.1926) בעיירה טולפיצה, מזרח טרנסילבניה, רומניה, למשפחת עמלים ושומרי דת ומסורת. לאחר שסיים בגיל 14 את בית-הספר היסודי, ומצבם החומרי של הוריו לא איפשר לו להמשיך את לימודיו, החל ללמוד חייטות. כשסיים את שלוש שנות הלימוד ועמד להתחיל לעבוד ולהשתכר נכלא עם כל היהודים בגיטו על-ידי ההונגרים, ששלטו על האזור מ-1940 ונלקח למחנה-ריכוז לעבודת-כפייה. אחרי כניסת הרוסים ושחרור רומניה חזר
לביתו אך את הוריו לא מצא עוד בחיים.
 
דויד הצטרף לתנועת "דרור הבונים", יצא להכשרה והיה ממארגני הגרעין ופעיליו. בשנת 1946 העפיל ארצה באונייה "הגנה". עם בואו הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, לגרעין יוצאי הונגריה ועבד במכונאות בבית-החרושת של הקיבוץ.
 
כחבר ה"הגנה" התנדב בין הראשונים לשירות המולדת כמקלען בפלוגה של אחד מגדודי חטיבת "אלכסנדרוני". הוא השתתף בכיבוש קאקון, איגזים, עין ע'זאל, קולה ועוד. כשלושה שבועות לפני נפילתו, באחת החופשות הקצרות, נשא לאישה את בחירת לבו - מרים. בדצמבר 1948 עבר עם חטיבתו לנגב.
 
בעת מבצע "חורב", נערך מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני" פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים ותקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב זה נפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת חיים.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
יוחנן מנור

יוחנן, בן גרדה ורודולף ז"ל, נולד ביום כ"ב בכסלו תש"ב (13.12.1941) בלייפציג שבגרמניה. לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נפטר אביו, עלתה אמו עם יוחנן ואחיו ארצה בשנת 1948. בתחילה גרו ברמת השרון, אחרי-כן באילת השחר ובשנת 1953 עברה המשפחה לקיבוץ גבעת חיים מאוחד. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק.
 
יוחנן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1961 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השלים קורס צניחה ואחרי-כן סיים בהצטיינות קורס מפקדי כיתות. בתקופת שירותו הסדיר עבר קורס קצינים והיה לקצין בחיל הצנחנים. בתקופה זו נשא לאישה את רעיה, חברתו למשק ועמה הקים משפחה.
 
בתום שירותו הסדיר חזר יוחנן למשק והשתלם בעבודה בבית החרושת "גת", מקום שם עבד עוד טרם גיוסו לצבא. במסגרת תפקידו יצא ללמוד הנדסת-מכונות במדרשת רופין ובתום לימודיו הוסמך כהנדסאי מכונות. הוא חזר לבית-החרושת והיה אחראי לציוד המכני בו ולאחזקתו. שעות רבות הקדיש לתפקידו והיה עובד ללא ליאות. בכל שעה משעות היום והלילה עשוי היה לחוש לבית-החרושת, כדי לפתור בעיות שהתעוררו בהעדרו. במסגרת תפקידו בצבא היה נקרא לתקופות של שירות מילואים והרבה להשתתף באימונים ובקורסים חיילים שונים. כשפרצה מלחמת ששת הימים גויס עם יחידתו והשתתף בקרבות לשחרור ירושלים. במהלך הקרבות פרץ עם חייליו לגבעת התחמושת ולחם בקרב האכזרי, העקוב מדם. לאחר הקרב נותרו בחיים קומץ לוחמים וביניהם יוחנן, שנפצע. הוא חזר למשק ולאחר חצי שנה נולד בנו בכורו והוא קרא שמו דרור, לפי המשפט החרות במדלית הצנחנים "ולחומותיך קראנו דרור".
 
בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים, גויס ונשלח לחזית הדרום. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) יצא עם יחידתו לחלץ כוח טנקים, שנקלע לקרב במתחם "אבו-סולטאן". בהגיעו למקום, נפגע כלי רכבו פגיעה ישירה וסרן יוחנן נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. השאיר אחריו אישה, ארבעה ילדים (דרור, סמדר, זמיר ודורון), אם ואח. בנו דורון נולד ארבעה חודשים לאחר המלחמה והוא לא זכה לראותו.
 
חבריו ספרו עליו בערב שנערך לזכרו: "כשרעיה ויוחנן נישאו, היה חדרם מרכז לבני הכיתה. אצלם התאספו מדי ערב שבת כל החברים ושם הייתה האווירה "כמו בבית", כי יחסי הרעות היפים בינו לבין רעיתו והאווירה הנעימה בבית, השרו על כל הסובבים הרגשת ביתיות. יוחנן היה סגור מטבעו, אך יחד עם זאת אהב להתבדח ולהתלוצץ. בחוג מצומצם ובקרב משפחתו בא לביטוי חוש ההומור המיוחד שלו, שלעתים אף היה הופך למעשה קונדס ושובבות. למשפחתו הקדיש את מרב זמנו.
 
הוא היה אב אוהב ומחנך, בעל מסור לאשתו ובן קשור לאמו. לנו, בני מחזורו, קשה להספיד את יוחנן. אין בנו הכוח להעלות בכתב את אשר אנו מרגישים..."
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
 
חיים מזור

חיים, בן צפורה וזאב ז"ל, נולד ביום כ"ז בשבט תש"ג (2.2.1943) בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. חיים למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון במשק. נער עירני ושוקק חיים היה חיים. בגן הילדים ניכר כילד סקרן, שהיה נחוש בדעתו להכיר ולהבין את סודות החיים שנגלו לו. בבית-הספר היה תלמיד חרוץ ונער חברותי. חובב ספורט היה ומשנות נעוריו שיחק בכדורגל. הוא היה בן ארבע-עשרה כשנפטר אביו לפתע, וכבן הבכור, חש אחריות כלפי אחיו, יוסי וגדי, וכלפי אחותו הצעירה, בתיה. כל ימיו היה חיימקה בן מסור לאמו וסייע לה בעצה ובמעשה. מנעוריו התייחס ברצינות לדברים ונהג בבגרות נפשית. תבונה של מבוגר הייתה לו, ויחד עם זאת השתובב עם חבריו בני גילו בקיבוץ. בשנות הלימודים בבית-הספר התיכון הצטרף לקבוצת הכדורגל של "הפועל" גבעת חיים והצטיין ביכולת המשחק שלו וברוח הגינות ספורטיבית. שמו יצא לתהילה גם מחוץ לגבולות המשק ובביתו, שבקיבוץ גבעת חיים, שמורים גזרי עיתונים המעידים על הישגיו בכדורגל. כשסיים את לימודיו בקיץ 1961, התקבל כחבר במשק ויחד עם בני קבוצתו יצא לשנת עבודה ולימודים ביד חנה. ערב גיוסו לצה"ל היה עלם חסון וחזק, בן ואח לתפארת.
 
חיים גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1962 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק וסיים בציון גבוה (91). הוא שירת בתפקיד נהג טנק, ונודע כחייל מעולה ומסור. חבריו ליחידה מעידים שביצע בלא דופי את המשימות שהוטלו עליו, ומציינים את רוחו הטובה, שעודדה את חבריו ברגעים קשים, לאחר אימונים מפרכים או פעילות צבאית.
 
בשלהי אפריל 1965 סיים חיים את שירות החובה שלו ומיד שב לביתו במשק גבעת חיים מאוחד. שנה תמימה עבד ברפת ובגינות הירק ועשה את עבודתו במסירות ובלא ליאות. בתום אותה שנה השתלם כנהג ועבד באזור עמק חפר. "אך טבעי היה לראות את חיימקה כנהג רכב", סיפרו ידידיו. "האהבה להגה עברה בירושה מן האב לבן, וחיימקה "חרש" את כבישי הארץ ואהב את עבודתו". חיים היה נקרא לתקופות של שירות מילואים, שימש מדריך לנהגות ולטיפול ברכב והשתתף כנהג טנק "סנטוריון" בקרבות מלחמת ששת הימים. על חלקו במערכה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר המלחמה נשא את חברת נעוריו, רחל, לאישה, השניים הכירו זה את זו כשעשתה רחל בגבעת חיים, במסגרת השירות הלאומי. בראשית
מאי 1969 נולדה להם הבת הבכורה, גלית, ושלוש שנים אחר כך, בראשית מאי 1972, נולד אחיה, ליאור.
חיים היה אבא מאוהב, מספרת אשתו. הוא התגאה ביופיה של גלית ושיחק עמה שעות ארוכות. "לאחר הולדתה של גלית חלם חיימקה על בן... בן שיוכל לשחק עמו כדורגל; בן שיוכל לחלק עמו את החוויות היותר כמוסות שלו". במלוא תנופת החיים היה כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים וקפדה את חוט חייו. במוצאי יום הכיפורים נקרא חיים ליחידת השריון שלו ונשלח לחזית הדרום. הוא השתתף כנהג טנק בקרבות הבלימה בחזית סיני וחבריו מספרים על אומץ לבו ועל יחסו החם והלבבי לרעיו בשעות הקרב הקשות.
 
בקרב שהתחולל ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים באזור "לכסיקון-טרטור". חיים נפצע פצעים אנושים בראשו ומת מפצעיו בשבת, י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973).
 
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת חיים מאוחד.
השאיר אחריו אישה, בן ובת, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
 
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יקירכם היה חייל ותיק ביחידה, וחבריו הקרובים סיפרו על מסירותו הרבה ועל אמונתו בצדקת מאבקנו".
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
אלי אוברלנדר

בן דבורה ושלמה, נולד ביום ו' בכסלו תרע"ב (27.11.1911), בעיר דרוהוביץ שבפולין. אליעזר למד בבית-ספר תיכון בווינה, והספיק ללמוד שנה אחת באוניברסיטה. בשנת 1933 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ גבעת חיים. בקיבוץ נודע כאיש הספר והתרבות. בשעות הפנאי היה קורא ספרות יפה ואמנות, בייחוד על אמנות הציור, ואת פרי קריאתו היה מעניק לחבריו בשיחות מאלפות ומנעימות כאחת.
 
בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט שירת כנוטר וגם אחר- כך תרם את חלקו ל"הגנה" בהדרכה ובגדנ"ע ובגיוס לפלמ"ח. הוא העלה את הטיול והסיור לרמה של אמנות ובאמצעותם טיפח את האהבה לארץ.
מעטים היו בקיאים כמוהו בידיעת הטופוגרפיה והיישובים העבריים והערביים באזורים נרחבים בארץ. עם חניכיו השתתף במסעות וטיולים רבים ובין השאר נטל חלק בכיבוש ביריה לפני העלייה המסורתית לתל-חי. רק לעתים רחוקות קיבל חופשה לחזור קצת הביתה לגבעת חיים ולעבוד במשק.
 
בשנת 1947 יצא בשליחות לצרפת לארגן שם נוער יהודי למען ה"הגנה".  בפרוץ מלחמת-העצמאות, כשחזר ארצה עם חניכיו, אנשי גח"ל, השתדל להקל עליהם את חבלי ההתערות בנסיבות החדשות.
כשיצאו חניכיו, אנשי הקומנדו הצרפתי, לפעולתם הראשונה בנגב, פעולת מיקוש הכביש לעזה ליד רפיח, התנדב ללכת עימהם. ביום ט"ו בתשרי תש"ט (18.10.1948), תוך שהוא מזהיר אותם מפני סכנה שהבחין בה, נפגע משני קליעים ונפל.
 
אליעזר הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת חיים.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
ישראל פולק

בן צבי ורבקה. נולד ביום ה' בתשרי תש"ט (8.10.1948) בגבעת-חיים (מאוחד). למד בבית-הספר היסודי שם והמשיך בבית-הספר התיכון שבמקום עד שסיים את לימודיו התיכוניים. השתייך ל"הפועל" ונמנה עם נבחרת הכדורסל. בנובמבר 1966 גויס לצה"ל ובמשך שירותו הוכיח את עצמו כחייל מצטיין, חרוץ, יעיל ומסור לתפקידו ולחבריו, הוא היה מועמד לקורס קצינים, אבל ביום כ"א באדר תשכ"ח (21.3.1968) השתתף בפעולת-התגמול נגד בסיסי החבלנים הירדניים הידועה כמיבצע כראמה (העיירה ממזרח לירדן בה התרכזו וממנה יצאו חבלני-האויב לשטח- ישראלי).
 
במיבצע זה נפגע בשריונית על-ידי פגז של טנק האויב וכך מצא את מותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת-חיים המאוחד. מפקד-יחידתו ציין אותו במכתב-התנחומים למשפחתו כרוח החיה במחלקתו, שידע תמיד להיות עליז ושמח ואת התפקידים שהיו מטילים עליו היה ממלא בנאמנות ובמסירות ובהצלחה מלאה. ב"שלושים" לנפלו הופיעה חוברת לזכרו וכן חוברת שנייה למלאת שנה.
בחוברת-הזכרון "אשר נפלו במלחמה" של הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
 
 
יוסף רוזנבאום

יוסף נולד ב - 1925 בבודפשט, בירת הונגריה, ליהודים פועלים עניים. אחרי סיום לימודיו בבית הספר העממי למד כריכת ספרים ועבד בה. כשגבר השלטון הפשיסטי בהונגריה נלקח לעבודת כפיה במכרה נחושת בבסרביה. אחרי השחרור חזר לעבוד במקצועו. כעבור זמן קצר הצטרף לתנועת "דרור הבונים" ויצא להכשרה.
ב ״נתיב הבריחה״ הגיע לחוף הים, העפיל ארצה באניה ״הגנה״ והגיע ב - 1946 . הצטרף עם קבוצתו לגבעת-חיים ובמהרה נקלט בעבודה חקלאית. פעיל בחברה הצעירה. נתחבב על חבריו.
במלחמת השחרור שרת בשמירה בפלוגת איזור עמק-חפר ולעתים רחוקות סר לביקור קצר אצל רעיתו וחבריו במשק. כשנשלח עם קבוצתו ביום 7.7.1948 כתגבורת לחיל המצב בכפר קקון, לעמידה בפני התקפת נגד צפויה, עוד שקד להביא בגדים ליתר חברי המשק השומרים שם, ולפני הצהרים נהרג בקקון מפגיעת פגז ישירה. בו ביום הובא למנוחת עולמים בגבעת - חיים.
הניח אחריו אשה ומשפחה בארץ.
 
 
יוסף רוזנברג

יוסף נולד בכפר קטן קימסנטמארטון אשר בעמק הטיסה בהונגריה, אביו, מיוצאי רוסיה, היה מורה בבית הספר של הקהילה, ספוג תרבות שורשית נטע בנפש בנו הרך רגש יהודי עמוק שרישומו היה ניכר אצל יוסף כל ימי חייו. אמו ממשפחה יהודית הונגרית מתבוללת. בן תשע נתייתם מאביו שנרצח בידי הטרור הלבן של הורטי. מכאן פרשת חיים קשה, שלוש שנים התחנך אצל קרוביו, בגיל 12 עבר לבודפשט ולמד בבית המדרש לרבנים. עם יסוד תנועת "השומר הצעיר" בהונגריה, הצטרף אליה. עשה בה הרבה וביחוד בהקניית השפה לבוגריה. קשריו לשפה העברית היו חזקים ואת בחינת הבגרות עשה בעברית.
ב- 1930 עם הפילוג ב״השומר הצעיר״ יסד עם קבוצת חברים את הסתדרות ״נצח״, שהוא עמד בראשה. כיסופיו לארץ לא נתנו לו מנוח וללא הכשרה, ללא רישיון עלייה, העפיל ובא ארצה כתייר ב - 1931 .בבואו הצטרף מיד לקיבוצנו-התחיל לעבוד בעבודות חוץ בפרדסים בהדריה ואחר כך בפרדס המשק. השלישיה-יוסף רוזנברג, יוסף קראוס וישעיהו (אז איזנברג) קבלו על עצמם את הנהלת הפרדס בגבעת-חיים, אחרי שיצחק פ. עבר לבית חרושת ״גת״. כאיש התנועה, הדריך מהארץ את התנועה בחו״ל, ופה קבוצת חלוצים מטרנסילבניה, גרעין לפלוגת שער הנגב, כעת כפר-סאלד. השתתף בסמינר לשליחים של "נצח" ,חבר לשכת הקשר, גילה ענין מיוחד במצב היהדות בהונגריה ולבעיותיה, הקדיש להם כמה רשימות שנתפרסמו  בעיתונות הפועלים, עבודתו הספרותית האחרונה-תרגום חלקים מעיזבונה הספרותי של חנה סנש ז״ל.
ב - 26 בנובמבר 1945 נפל בהגנה על משקו ועל קוממיות ישראל בארצו, בהיותו בן 34.הניח אחריו את אשתו- בן אבנר ובת אורה, משפחה בארץ, בקבוץ ובגולה.
 
 
יוסף שנפר

בן לייב ומלכה. נולד ביום ז' בסיון תרע"ד (1.6.1914) בעיר לודז' שבפולין. עד גיל שש למד ב"ישיבה" ולאחר-מכן סיים את לימודיו בבית-ספר תיכון שבגרמניה. למד ועבד במשרד למדידות ולרישום קרקעות. עלה לארץ בשנת 1934 ומתחילה עבד כפועל פשוט בבניין אבל כעבור זמן מועט נמשך לחקלאות. למד בסמינר העבודה בעין-חרוד וקיבל על עצמו את ריכוז המשק החקלאי בגבעת-חיים. כעבור שנה ומחצה התחיל בעבודה אשר עניינה אותו ביותר: השקאה, פיתוח-שטחים ומדידת-קרקע. במשך עשר שנים היה מאנשי-הבטחון במקום, איש ה"הגנה" ונשק ראשי, ובתפקידים אלה גילה הרבה מסירות ועניין. השתתף במלחמת-הקוממיות. היה מסור ואחראי בעבודה ונאמן ומלא הבנה לחבר. מטבעו שתקן היה
ולא איש-דברים כי אם איש-מעשה. עדין-נפש וטהר-מחשבה.
 
גויס לצה"ל בנובמבר 1950. נפל בשעת מילוי תפקידו בהיותו בשירות מילואים ביום ח' באב תשט"ו
(27.7.1955) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת-חיים. הניח אשה ושלושה בנים.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.

 
 
אבי תירוש

בן יוסף וגולדה. נולד ביום כ"ז במרחשון תרצ"ו (24.10.1935) בגבעת-חיים. בהגיעו לגיל-הלימודים למד בבית-הספר היסודי והתיכון שבגבעת-חיים מאוחד. היה חבר "הפועל" כיון שנטה לספורט. ניגן בקלרינט בשעות-הפנאי שלו, וגם עסק הרבה בפעילות ציבורית. אהב לערוך טיולים בארץ.
 
בשנת 1954 גויס לצה"ל. לאחר שחרורו מהצבא עבר קורס של מרכזי-משק בין- קיבוצי במדרשת רופין. זה היה בשנת 1965. לפני-כן היה יוצא למילואים מפעם לפעם וגם לפני מלחמת ששת הימים היה במסגרת זו. אבי נלחם במסגרת פלוגת-סיור והוא נע בצוות-הסיור שהוביל את העוצבה לעבר עמק דותן. כאיש-מרגמות ידע כבר בלילה הראשון להפעיל את המרגמה במצבים הקשים ביותר תחת אש חזקה. תודות ליזמתו וכושר מנהיגותו סייע לפלוגת-הסיור לבצע את משימתה הקשה; ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), השתתף בכיבוש ג'נין ולאחר-מכן השתתף בקרב שריון בשריון לכיבוש עמק דותן, ובקרב זה, שנערך במורדותיו הצפוניים של העמק מצא את מותו.
 
הניח אשה ושלושה ילדים, אשר הצעיר שבהם היה כבן שלושה חדשים. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בחיפה ולאחר-זמן הועבר למנוחת-הולמים בגבעת חיים המאוחד. ל"שלושים" הופיעה חוברת זכרו בשם "אבי". החטיבה הוציאה חוברת לזכר גיבורי עוצבת "ברק" - והוא ביניהם.
 
בחוברת "אשר נפלו במלחמה", שהוציאה הקיבוץ המאוחד, הועלה זכרו. בין המוזכרים נמצא גם אבי בחוברת המועצה האיזורית עמק-חפר וכן בחוברת שהוציאה הסיירת לזכרם.
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.

 
 
ישי עוזרד

ישי, בן חנה ודוד, נולד ביום ט"ו באלול תש"ז (31.8.1947) בחיפה. כבן קיבוץ בית-אורן למד והתחנך בבית-הספר המקומי וסיים בו את לימודיו היסודיים. אחר-כך למד בבית-הספר התיכון האזורי "עין הכרמל".
הוא היה נער מיוחד במינו, שבנפשו התרוצצו ההרפתקאה והסקרנות הבריאה. משום-כך היה מלא מרץ ושובבות, ולא בזבז אף רגע לריק. תמיד שוטט בחיק הטבע, מכתת רגליו במקומות נידחים ומוסתרים, כדי לגלות "תגליות" חדשות: מערות, צמחים, חיות-בר וכיו"ב. מעולם לא נח ולא שקט.
 
ברגע שהסתיימו הלימודים כבר יצא לשוטט בשדות הקיבוץ וביערות הכרמל. הוא היה מהלך יחף ולומד להכיר את הצמחים, את הפרחים ואת הציפורים. אהבת הטבע, החופש והמרחב היתה טבועה בדמו.
הוא היה גם הראשון לכל מעשי קונדס ושובבות. אף-על-פי שידע היטב, כי הוא מסתכן במעשים אלה, לא נרתע מ"מתיחה" או מתעלול, כגון הליכה במרומי גג תלול או טיפוס לצמרתו של עץ גבוה. ישי אהב חיות מכל הסוגים. הכלבים היו ידידיו בנפש והוא נהג בהם מנהג אדם בחברו. פעמים הביא עטלף הביתה ופעמים עוף-בר אחר. הוא אף ייבש את עורם של נחשים, ושמרם למזכרת. ישי אהב מאוד את חיי הקיבוץ, את חברת בני גילו, את ערבי השירה בצוותא עם כל החברים. אהוד מאוד היה על חבריו ונהג להתחלק אתם בכל. המושג "זה שלי" היה זר לו. מכולם לקח ולכולם נתן משלו, בלי חשבון ובלב שלם. 

ישי גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966. הוא ביקש להתנדב לקומנדו הימי או לצנחנים, כי רצה לשרת ביחידה שחייליה פועלים עצמאית במרחבים גדולים. הצבתו לחיל-השריון כאיש צוות טנק עמדה בניגוד מוחלט לאופיו ולאורח החיים שהיה רגיל בו. בתחילה התקשה ישי להסתגל ל"בית הסוהר המשוריין" - לטנק; אולם לא עבר זמן רב והוא למד לאהוב את תפקידו וליהנות משירותו בחיל-השריון. לאחר שסיים את הקורסים הבסיסיים, לרבות קורס מפקדי טנקים, הוצב כמדריך בבית-הספר לשריון. הוא היה מדריך ומפקד מצוין והשקיע הרבה מרץ ומחשבה בעבודתו. לא פעם נשאר עם צוותו לטיפולים עד אור הבוקר, לאחר תרגיל ממושך. בתקופת שירותו נהג לרוץ למרחקים ארוכים לשם ההנאה שבדבר. הוא היה מסוגל לגמוא קילומטרים רבים, אך עשה זאת בזמנו הפנוי, בלילה ולא על חשבון עבודתו. לאחר שסיים בהצלחה קורס קצינים ביקש לשרת בקווים
הקדמיים בסיני. בתקופת מלחמת ההתשה נפצע בראשו והובהל לבית חולים. כשבועיים ימים פירפר בין החיים ובין המוות ולבסוף התגבר על פצעיו, אבל לא החלים כליל ונאלץ לעבור מספר ניתוחים. 

בשנת 1972 נשא אישה והקים איתה משפחה בקיבוץ. בתקופה זו עבד ישי ברפת והתמסר לעבודתו. הוא גם ניסה לפעול ולהשפיע כדי לשפר וליעל פעולות שונות, שנראו לו טעונות שיפור. 

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ירד לסיני. בתחילה נשאר מאחורי הכוחות הלוחמים, אך לא הסתפק בכך והצטרף לחטיבת שריון, שהתארגנה לצליחת התעלה. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) יצא עם יחידתו להלחם במתחם "מיסורי". כוחות האויב היו רבים וישי נאלץ להיכנע ולפול בשבי. הקצין המצרי ששבה אותו הושיבו בשוחה, העמיד עליו שומר והלך. לאחר זמן מה נשא השומר את נשקו, ירה בלבו של סגן ישי והרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ בית-אורן. השאיר אחריו אישה, בת שנולדה כשבוע לאחר נפילתו, הורים ואחות. 

במכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב מפקד החטיבה שלו: "הקרב שממנו לא שב ישי היה מהמרים שידענו במערכה כולה. ישי, שהתנדב לשירות חרף שחרורו מטעמים רפואיים, בעיצומם של הקרבות צורף ליחידתנו לסייע במשימות הכבדות שהוטלו עלינו. בהיחלצותו למערכה ובאישיותו הותיר רושם עז על חיילי היחידה ומפקדיה. למרות שרק זמן קצר היה עימנו, נישא זכרו בגאון, כמופת ללוחמינו." 

משפחתו וקיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה מדבריו, מדברי בני המשפחה ומדברי חברים על דמותו.
 
הטקסט נלקח מאתר העמותה להנצחת חללי חטיבת נתיבי אש (600) והנחלת מורשתה.

 
 

אהרון זמיר


אהרון, בן פועה ופישל (אפרים), נולד ביום י"ח בתשרי תש"ז (13.10.1946) בחדרה. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בקיבוץ גבעת-חיים מאוחד. אהרון היה תלמיד שקדן, מתמיד ומעמיק, והיה אהוב על חבריו. הוא נמנה עם חטיבת בני הקיבוץ של הנוער העובד והלומד.
 
אהרון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למפקדי טנקים, בקורס לקצינים ובקורס לקציני שריון. לאחר שנפצע בברכו ונותח, ביקשו רופאיו להפחית מן הפרופיל הרפואי שלו, אך הוא התנגד בכל תוקף והצליח להעביר את רוע הגזרה. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ודאג לפקודיו. אמנם לא הקפיד על גינוני משמעת, אך דרש ביצוע מדויק.
מפקדו כתב עליו בחוות דעתו: "הוא בעל הבנה, בעל תפיסה טובה וכושר ארגון". חודשים אחדים נמנה עם המשרתים בצבא הקבע. על השתתפותו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".
 
לאחר שהשתחרר מן השירות הצבאי הסדיר, היה חסר מנוחה. שוב לא רצה לשבת בשלווה במשק הגדול והמבוסס, הדואג לכל מחסור. לכן הצטרף לקיבוץ עין-זיוון והיה מראשוני המתיישבים במקום. מחשבה רבה ומרץ רב הקדיש ליישוב הצעיר ובעיקר לענף גן-הירק, ועשה ככל שיכול לשפר וליעל את הענף. הוא היה אחראי לקליטת מתנדבים במשק, ותקופה מסוימת היה המא"ז בקיבוץ ומרכז ענף הבניין. בשני התפקידים גם יחד הצטיין ברצינותו, באחריותו ובמחשבתו המעמיקה. אך יצר החיפוש אחרי החדש והשונה לא הרפה ממנו. הוא התכונן לצאת לטיול בחוץ לארץ, ומשום כך עזב את המשק ועבד כאיש ביטחון, כדי לצבור כסף. אך אנשי עין-זיוון ביקשוהו לחזור ולסייע בעבודת הקיבוץ, והוא דחה את נסיעתו וחזר למשק. אהרון היה בעל ביטחון עצמי ובעל רצון לעשות ולפעול. לוחם אמיץ היה למען כל עניין שנראה לו צודק, וטרח הרבה להסביר ולשכנע בצדקת מעשיו. מרדן היה ועקשן, שאפתן ושתלטן, בעל אופי חזק ועומד על דעתו, ולא היה נכון להתפשר כהוא זה בכל הקשור בנטיותיו, בדעותיו ובהחלטותיו. הוא היה ביקורתי ומורד במוסכמות. תמיד חיפש לו דרך לשנות את פני המציאות, התלבט הרבה ותהה על המשך דרכו, וחזר ובחן עצמו כפעם בפעם. הוא היה גלוי לב, איש אמת שביקורתו כנה.
נבון היה ותפיסתו מהירה, שוקל כל דעה בכוונה רבה.
 
במלחמת יום-הכיפורים השתתף אהרון בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. על שאירע באחד מימי הקרבות מספר חברו: "לאחר קרב עם חיילי קומנדו מצרים, קיבלו אנשי היחידה הוראה לירות בכל דמות שתתגלה להם. אהרון, בעומדו בתצפית, הבחין בחייל פצוע המנופף בידו, והודיע על כך במכשיר הקשר. מפקד הפלוגה הורה לירות. אהרון סירב ומפקדו הזהירו שהוא עלול לסכן את חייו. שני כלי-רכב יצאו לחלץ את הפצוע. אחד מכלי הרכב עלה על מוקש, אך אנשיו ניצלו בנס. כשקרבו אל הפצוע נתברר שהוא חייל ישראלי". ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפל אהרון בקרב שהתחולל מדרום-מזרח לאיסמעיליה לא הרחק מהאגם המר הגדול. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים מאוחד. השאיר אחריו אם, אח ואחות.
 
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הייתה בו בגרות טבעית וקור-רוח.
תמיד היה רגוע ובוטח בעצמו, וידע לעודד את חבריו".
 
הטקסט נלקח מתוך "יזכור" - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.
אודות הנופלים

גבעת חיים שכלה 14 מבניה במערכות ישראל