גבעת חיים מאוחד

חפש
סיפורו של חיים רומיש (ז״ל)
נפגשתי עם חיים לשמוע על קורותיו בעת המלחמה. ישבנו שעות רבות וחיים מספר על תלאותיו בזכרון המגיע לפרטי פרטים.

לפני מתגלה תקופה נוראה שרק בזכות מקצוע מבוקש המתגלה כנכס אמיתי, תושיה רבה ואומץ לב הצליח לעבור אותה, והקים משפחה ואף לעלות ארצה. להתחיל פה הכל מחדש תוך קשיי קליטה ופרנסה כשבארץ מצב של אחר מלחמה, מלחמת השחרור ועד הצטרפו לגבעת-חיים.

״נולדתי בפולניה וחיינו בכפר שבקרבת אוסטרוק, שבאזור ווהליך, עד היותי בן 12. אז עברה המשפחה לעיר בגלל המחסור במורים ליידיש. שפת הדיבור בבית-הספר היתה פולנית אוקראינית. כמקובל באזורנו בין היהודים למדתי עם מורה פרטי בבית את המנהגים היהודיים, תפילות ומסורת יהודית. אבי היה נגר במקצועו ובמשפחה עוד 3 אחים. לאחר שנה לשהותנו בעיר חלה אבא כתוצאה מפציעה שנפצע בראשו במלחמת העולם הראשונה ונפטר כשבוע לפני חג הפסח כשהוא בן 42.

מאחר שהייתי הבן הבכור במשפחה נאלצתי לעזוב את הלימודים ולעזור בפרנסת המשפחה. למדתי את מקצוע החייטות אצל חייט אומן והמשכתי ללמוד בערב. את משכורתי הראשונה קיבלתי לאחר שנה של עבודה לכן חיינו בצמצום רב. במשפחה קויימו ונשמרו המסורת והמנהגים היהודיים. קשרינו עם שכינינו הגויים הי טובים ביותר. בית־הספר היה מעורב ובבית שפת הדיבור היתה יידיש. תנועת הנוער היתה מאוד פעילה בהדרכת שליחים מארץ-ישראל.

העיר היתה מחולקת לאיזור ישן וחדש ואנו גרנו בעיר החדשה שהיתה קרובה לגבול הרוסי. בשנת 1936 הורגש שינוי באוירה. היינו נאלצים להצטייד באישור כדי לעבור לחלק השני של העיר בשעות מסויימות. יומיים לפני פרוץ המלחמה הורגש מתח רב וכבר בימים הראשונים לפלישה הגיעו הגרמנים עד רובנו, המרוחקת מעירנו כ- 40 ק״מ בלבד. אז חצו הרוסים את הגבול מהצד השני והתקדמו לעבר הגרמנים. הגרמנים נסוגו עד לדניפר (לפי הסכם סטאלין) וכך חיינו עד שנת 1941 תחת שלטון רוסי. אני עבדתי בקומונה של חייטים (כל החנויות נסגרו והוקמו קומונות) אשר המשמעת היתה בה קפדנית ביותר ושעות העבודה מרובות.
 
הרוסים החלו מיד בגיוס התושבים לצבא מילואיס ואני הייתי בין הראשונים שגוייסו. התגייסתי לחודשיים לחיל הקשר, מחנה האימונים היה בתוך העיר. האימונים מפרכים וללא חופשות כלל. יומיים לפני תום המילואים הורגשה תכונה במחנה, הוחזרו חיילים מהשדה צויידו במדים חדשים ומזון והיה אי סדר רב. אוירת המלחמה הורגשה באוויר.

אנו נשלחנו לרכבת ולאחר 3 ימי המתנה נשלחנו לדובגו שבאזור הקרבות בין הרוסים והגרמנים. לאחר שני ימי קרבות נסוגנו והגרמנים התקדמו בעקבותינו. צעדנו בלילות ובימים הסתתרנו בשדות מפחד ההפצצות של הגרמנים. הנסיגה היתה מבוהלת ובלתי מאורגנת כי היתה תקופת החורף.
היה קר מאוד ובשדות היה בוץ רב. אני חליתי והוצע לי לנסוע עם הציוד, אך פחדתי ליפול בידי הגרמנים ולכן המשכתי לצעוד עד לקייב.
עד קייב היינו, בני העיר מרוכזים ביחד. כאן אורגנו הכוחות הנסוגים ונשלחו מחדש והורכבו שוב גדודים שצידו שנשלחו לחזית. עד קייב היה האזור האוקראיני, אשר תושביו סרבו להלחם בגרמנים ואף שיתפו פעולה עמם במשך הזמן, לכן האוכלוסיה רוכזה בו במחנות עבודה שהתקדמו לפני החיילים. עיקר העבודה בה עסקנו היה חפירת שוחות ובנית מסלולים לאוירונים. העבודה היתה קשה מאוד והתנאים איומים. ניתצנו אבנים גדולות ולפי ההספק קיבלנו מנת לחם זעומה. סבלנו ממש חרפת רעב.

לא היה לי כל קשר עם המשפחה ולא הצלחתי להיוודע אודותם עד שנת 1944. אנו כל היהודים שבמחנה הסתרנו את יהדותנו היות והיחס לחיילים היהודים היה רע מאוד. המפקד שלי היה יהודי ותמורת מזון נוסף תיקנתי את מדיו, כך הסתדרתי במשך הזמן טוב יותר כחייט של הקצינים. יצרתי קשרים עם המטבח והעברתי אוכל לכל החיילים היהודים.

קצב הנסיגה שלנו הוכתב על-ידי כיבושי הגרמנים ומאחר שהיינו פלוגות העבודה צמודים לגדודים נסוגנו רב הזמן יחד איתם. כך היינו בתנועה מתמדת. רוכזנו אלפי אנשים במחנות ובמשך רוב הזמן סבלנו מהפצצות של אוירונים גרמניים. מעולם לא ראינו מטוסים רוסיים. בתחילת שנת 1943 הועברנו לסביבות סטאלינגרד כשהגרמניס בצד השני של הוולגה, מנסים מדי פעם לחצות את הנהר וליצור קשר עם היפנים. בלילות היו עורכים לעובדים במחנות בדיקות רפואיות ורישומים ומציבים מאיתנו חיילים שצורפו ללוחמים בחזית בסיביר. האחראים עלינו, 2 חייטים וסנדלר, היו רוסים אשר דאגו להודיע לנו לפני האיסוף בלילות ושלחו אותנו בשליחויות מדומות כדי למלטנו מהבדיקות והשליחה לחזית.

בסוף שנת 1943 רוכזו כל פלוגות העבודה בגורייב שבאזור קזחסטן. מחנות העבודה הוקמו ליד מחנות השבויים הגרמנים ואסירי בתי-הסוהר הרוסיים. רוכזו שם כ־ 30 אלף איש לשם חפירת תעלה להובלת הנפט מבקו לגורייב. העבודה בוצעה בהדרכת מהנדסים אמריקאיים. משך העבודה היה כשנתיים ובכך תמו לפחות נדודינו. שם שהינו עד סוף המלחמה. במחנה הוקמו כל השרותים ולפיכך גם מתפרה. אני זכיתי לעבוד בה עם עוד 4 חייטים. חפרנו מדים לקצינים ובגדים למהנדסים האמריקאים. גרנו בחדר שהשכירה לנו אשה אשר בנה יחידה נלחם בחזית ונהרג לקראת סיום המלחמה.

תנאי חיינו שופרו במקצת, אכלנו בח״א של הקצינים, בימי א׳ קיבלנו חופש ובעזרת תחבולות שונות השגנו יותר אוכל. ניסיתי להשיג מידע אודות משפחתי אך לא הצלחתי. ב-1944 פגשתי יהודי מבני עירי שהשתחרר מבית-הסוהר לאחר ששהה בו שנה שלמה בעבור סטירת לחי שסטר. ציידתי אותו במה שיכולתי מאחר שהיה מחוסר כל וביקשתיו למסור לקרובי משפחתי בעיר הולדתי, במידה וימצאו, על מקום המצאי. הוא הצליח לאתר רק חלק ממשפחתי ומסר להם אודותי.

לאחר זמן מה קיבלתי מכתב מאמא, אחותי וחברתי ששהו כל תקופת המלחמה ביחד. ביקשתי את מפקדי שיתן לי חופשה להפגש איתם. זו היתה בקשה נועזת מאוד בימים אלה. המפקד החליט לשלוח אותי בשליחות מסויימת וכך לאפשר לי את הפגישה. הוא נתן לי חבילה עם חומר סודי וצייד אותי באישורים המתאימים. תפרתי לי מדים של קצין עם כיסים פנימיים כדי להסתיר וודקה לשיחוד הפקידים והשומרים וכן להסתרת הכסף והחבילה. המרחק היה רב והנסיעה נמשכה ברכבת שני ימים ולילה. קיבלתי 12 יום לביצוע המשימה ולפגישה עם משפחתי. מסרתי את החבילה ליעודה והמשכתי לפגוש את המשפחה. פגישה מרגשת שלא אשכח לעולם.

לאחר שחודש הקשר ניסיתי להעביר את חברתי למקום עבודתי במחנות העבודה. לאחר חצי שנה הצלחתי להשיג את האישורים וחנה עברה אלי ואף מצאה עבודה כמגישה בח״א. עבדתי בערבים ובלילות ובעזרת פרוטקציה שהיתה לי בדואר שלחתי לאמי ואחותי חבילות עם מזון ומעט כסף.

במחנות העבודה לא היה לנו כל מידע על מהלך המלחמה וקורותיהם של בני משפחתי האחרים. על אחי הצעיר שמעתי רק בסוף המלחמה מחברו שהיה איתו בפרטיזנים. אחי נלחם בצבא הרוסי ונפל בשבי הגרמנים. הוא הצליח לברוח ולהצטרף לפרטיזנים ויום לפני סיום המלחמה נהרג באחת מפעולות הפרטיזנים נגד הגרמנים.

בינתיים נסתיימה המלחמה ואנו חיכינו לפיזור פלוגות העבודה הביתה. אני שוחררתי על-ידי שיחוד החובש האחראי שהציג אותי וצייד אותי באישורים המתאימים ליציאה מהיחידה. הוא אף ליווני בערמה עד לרכבת ומשם יצאתי עם חברתי כדי להתחבר לאמי ואחותי בלינסק. שם שהינו כשנה ואף נישאנו, כל הזמן ניסינו לחזור לפולניה ובינתיים עבדתי במתפרה ובעיקר התפרנסנו מתפירה שתפרתי לשוק מבד שגנבתי מהמתפרה.

בינתיים נולד גרשון ובהיותו בן 8 ימים הצלחנו להשיג תעודות מזוייפות ולעלות לרכבת אשר נסעה במשך חודש ימים לפולניה. החורף היה קר ביותר ואנחנו עם תינוק קטן ברכבת על מצע קש. לאחר תלאות מרובות ותנאים איומים הגענו לשצ׳שין, שם קיבלנו בית מהעיריה ושוב עבדתי במתפרה שהיתה בבעלותו של ראש העיר, איתו פיתחתי בהמשך קשרים טובים מאד. שם שהינו כ- 4 חודשים, כשאנו מתכננים את עליתנו לא״י.

עברנו את הגבול לגרמניה. בשביל היהודים שהגיעו לשם הקימו מחנות בקסל ופה נולדה שרה. מחנות של הצבא הגרמני שהותקנו במיוחד עבורנו. האמריקאים סיפקו את כל צרכינו. רבים מהיהודים שהגיעו לשם היגרו מיד לארה״ב וקנדה.

ב-1949 הגענו לארץ. בתקופה הראשונה חיינו בבאר שבע. גרנו באהל ועבדתי בקטיף בפרדס. גיסי השיג לנו צריף ועברתי לעבוד בסלילת כבישים ובבנין. התנאים היו קשים בחורף. משם עברנו לשיכון רסקו ובעזרת ראש המועצה קיבלתי דונם לגידולי ירקות. לפני כן הספקתי לעבוד קצת בחקלאות, למדתי קצת לגדל ירקות. במשך 5 שנים גידלתי ירקות בעזרת גיסי שהיה בעל סוס.

ב-1955 חלתה אישתי חנה ותוך יומיים נפטרה ואני נשארתי לבד עם גרשון ושרה. אז נוצר הקשר עם קלמן שמש שהוא בן עירי, אשר הציע לי לנסות לחיות בקיבוץ עם שני ילדי ואני. הגעתי למשק ועבדתי עם בואי יחד עם דב קמינסקי בגן הירק. הגעתי למשק בסמוך לבואה של הקבוצה ההודית וגם ניתקבלתי עם הנותרים מהקבוצה לחברות״.


 
נפגשה עם חיים - ענת לב