גבעת חיים מאוחד

חפש
דף הבית >> גבעתונים >> גבעתונים 2009 >> גבעתון 9 ביולי 2009

גבעתון 9 ביולי 2009

  • ברכת אלדד מגל לחג המשק
  • ברכת אלון שפיצר לחג המשק
  • ישיבת הנהלה מס׳ 8, 21 ביולי 2009
  • ישיבת ועד ההנהלה מס׳ 10, 23 ביוני 2009
  • ראיון עם זיוה גולן הבת הבכורה של הקיבוץ
  • זכרונות מהסליק - מימי
  • אפריים פרידמן ז״ל

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 

חג המשק ה-77
 
אנו חוגגים מחר את יום השנה ה-77 לעליית הקיבוץ על הקרקע, החל ב-14 ביולי.
על רקע מאורע זה ובעקבות מופע ההצדעה אשר נערך במועדון לדור הוותיק אני מבקש להביע את הערכתי הרבה לחברים אשר נותרו פה משנותיו הראשונות של הקיבוץ, על התעוזה ועל החזון אשר הביאו אותם להקים יישוב ולפתחו בצורה מעוררת התפעלות.
השנים האחרונות  עומדות בסימן של התאוששות הן בתחום הכלכלי והן בתחום החברתי, אך עדיין עומדים לפנינו אתגרים גדולים.
לקראת השנים הבאות כולי תקווה שנוכל להמשיך לקיים ולפתח את המפעל הזה, להביא לשגשוג המקום וחבריו, על-ידי קליטת חברים חדשים  אשר יביאו עימם כוחות חדשים, תנופה ועשייה. 
 
חג שמח לכולם
 

אלדד מגל



  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


 

 
חג לכם היום,
הקיבוץ חוגג 77 קייצים
וברור לכל שעשיתם המון,
כבשתם שממה,
הקמתם יישוב – קיבוץ שיתופי.
 
לאורך שנים ידעתם חיי קומונה ויצירה
היום בשלהי העשור הראשון של שנות ה-2000,
ניתן לברך על זו היצירה:
כי יש כאן חברה רב-דורית,
כי יש כאן ערבות הדדית,
כי יש כאן משכן סיעודי לתפארת,
כי יש כאן מערכת חינוך מבוקשת,
הנוי כאן פורח
ויש באוויר ריחה של קליטה.
 
ובזה האומר אין די,
כי בזה העשור הושבחו נכסי הייצור.
 
חברות וחברים.
היום כאשר אתם בעצמאות כלכלית ללא חובות ושעבודים,
ויש לכם את גת שהעלה ערך,
ומייצר את מיטב מוצריו
בחוכמה של קיבוצניקים מגבעות חיים,
ולימת על שלוש פעילויותיה
רווחית ומובילה ללא מתחרים
את תעשיית הליטוש.
ולאט לאט מתמקמת מקצועית בשוק הטיפול במתכות.
הרפת של גח"מ נסקה והינה לדוגמא,
מפיקה מחיר גבוה ביותר לליטר חלב,
ענף ההודיה למרות משברים רב שנתיים בתחום, מנצל כל מ"ר של לול בקיבוץ לייצור בשר ברמה מקצועית גבוהה.
ענף הגד"ש שהתאחד בשותפות גד"ש חפר שומר על העמק ירוק.
הגד"ש בנה בגח"מ את מרכז פעילותו
ולמרות אדמה מאוד בעייתית קוצר יבולים ומשיא רווחים לבעלים, שעולים משנה לשנה.
פרדסי הקיבוץ ומטעיו שרק לפני מספר שנים עוד התלבטנו אם לקיימם,
התאחדו בשותפות אזורית שמרכזה בגבעת חיים,
גבעות החורש אבן שואבת לחקלאים מקצועיים בנשמה, שמביאים לאגודה המשותפת מוניטין ותקוות רבות לליבוב ופריחה – תרתי משמע.
 
לצד תעשייה וענפי חקלאות גדולים ומשותפים יש בגח"מ פעילויות בעלות מוניטין, חנות ייחודית לציוד טיולים
אליה עולים לרגל מדן ועד אילת,
מוסך שחדל מלפעול וחזר ונפתח מחדש
וכל שנה עולה היקף הכנסותיו.
וענף מים בעל מוניטין מבוקש באזור
מצויד בכלים של קבלן עבורם שופצו גם מחסנים המתוכננים להקל על העובדים.
ולצד כל חיי היצירה החקלאית
שופצו והוסדרו, או הוסרו, מבני המשק הישנים, כי יש כאן בגבעת חיים מאוחד
משק חקלאי הנישא בנאמנות על כתפי חברי הקיבוץ, שמהווים בסיס איתן ומקור מרכזי לאיכות חיים ורווחה לחברים.
אולם מסכת זו לא תהיה שלמה
אם לא אצרף את ברכתי להמשך פיתוח העסקים, כי ידוע
שאסור לשקוד על השמרים...
 
ולא פחות חשוב מכל הנאמר על העסקים, לצמיחה חברתית נדרשת קליטה של בנים צעירים.
 
ולהמשך של חיים בכבוד הדדי והתחשבות בין כל שכבות
חברי הקיבוץ נייחל.

 

 
צרור ברכות
אלון שפיצר



  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

ישיבת הנהלה מס' 8 - 21  ביולי  2009

משתתפים: אלדד מגל, איתן קרסנטי, צבי מנבר, אלון שפיצר, יניב בן צבי, דוד עין דר
חסרים: אורנה חיים, תמר מגל, אלון אלתר, יורם גור
יו"ר הישיבה: אלון שפיצר


 

1. מס' 6 2009.

הוחלט: הפרוטוקול הנ"ל אושר.
מצורף פרוטוקול מורחב לסעיף ההתקשרות עם חברות ההשקעות עפ"י דרישת עו"ד.
 

2. הצגת דו"חות כספיים לימת ותאגידיה – בהשתתפות: רו"ח יוסי זילברשטיין, גיורא אלוני (מנהל לימת), יורם לב (מנהל לימת כימיה).

הוחלט: הוצגו הדו"חות הכספיים של פלימת, לימת כימיה ולימת ליום 31.12.08.
נמסרה סקירה  ע"י יורם לב, גיורא אלוני ואלון.
החברות מתמודדות עם תנאי שוק קשים, עלית מחירים וירידת מכירות. בוצעו התאמות בעלויות הייצור לתנאי השוק.
שנת 2009 עדיין תנאי שוק קשים המשפיעים על היקפי המכירות.
 

3. הצגת דו"ח כספי של גבעת חיים מאוחד ליום 31.12.08 – בהשתתפות: סולל, רו"ח יוסי זילברשטיין, חברי הנהלת קהילה (ראובן ליכטנר, דנה וולף).

הוחלט: הוצגו הדו"חות הכספיים של הקיבוץ ל-31.12.08.
ההנהלה הכלכלית ממליצה לאסיפה לאשר את הדו"חות הכספיים.
 

4. צומת הכניסה לגבעות חיים – בהשתתפות: עקיבא יוגב, ניסים בר נוף, הנהלת קהילה (ראובן ליכטנר, דנה וולף).

הוחלט:

  1. לתאם עמדות עם גח"א לקראת הישיבה במועצה.
  2. לבקש בדיון לתכנן כיכר ושולי דרך שאינן דורשות אחזקה.
  3. לא להתחייב בפני מע"צ והמועצה על אחזקת הנוי על חשבון הקיבוץ.
  4. שונות ומידע.

5.       

1.       נמסר על החלטת בית המשפט העליון בעניין הבוררות עם משפחת דיסקין:

  1. בוטל פס"ד של בית המשפט המחוזי המבטל את פסק הבוררים.
  2. הדיון יוחזר לבוררים על-מנת שניתן יהיה לחקור את רו"ח שיעץ לבוררים ע"י הצדדים.
  3. תשלום ההוצאות שנפסק נגד הקיבוץ בבית המשפט המחוזי יוחזר לקיבוץ  ויהיה חלק מההתחשבנות שיקבעו הבוררים.

 
2.       המו"מ עם מינהל מקרקעי ישראל לא מתקדם, המינהל לא הגיב עד כה לפניות הקיבוץ, הנושא מלווה ע"י משרד עו"ד עדי קפלן.
 

רשם אלון שפיצר – רכז משק



 
  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -



ישיבת ועד ההנהלה מס'  10 - 23 ביוני  2009

 
משתתפים: ראובן ליכטנר, רחל ארזי, דנה וולף, אורית משי, אלדד מגל, נעמי יבין, שאול אתר, דוד עין דר,אלון שפיצר (מוזמן)
 
 
אישור חברי ועדת חינוך בקלפי – לאחרונה ולאחר חבלי לידה קלים הוקמה בקיבוץ וועדת חינוך וזאת לאור החשיבות הרבה, והרצון לשים דגש בתחום על ידי  הנהלת הקהילה. חברי הוועדה אשר החלה להתכנס ביקשו לקבל את אישור הקלפי לחברותם.
קיום מסיבה באזור מצפון לבית קברות המושכר לגל בדר – הובהר כי חברי הנהלת  הקהילה מתנגדים באופן עקרוני לקיום מסיבות במתכונת שכזו וכן שלא יינתנו אישורים בעתיד לערוך מסיבות נוספות.
 

 
  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 
 
ישיבה מס'  11 - 30 ביוני  2009

 
משתתפים: ראובן ליכטנר, רחל ארזי, דנה וולף, יורם רותם, אלדד מגל, נעמי יבין, שאול אתר, דוד עין דר


משאבי אנוש – בהשתתפות ההנהלה הכלכלית ומזל מיוסט.
הוחלט
1.       לאשר את המלצות צוות תיאום:
1.       חבר שהגיע לגיל פרישה לגמלאות יוצא לפנסיה ומפנה את מקומו לחבר בגיל העבודה בעל כישורים מתאימים למשרה המתפנה.
2.       במידה ולא מונה חבר בגיל העבודה יוכל הגמלאי להמשיך ולמלא את המשרה או חלקה בתמחור מחדש וזאת על פי הצורך.
3.       גמלאים עובדים – תיבחן משרתם לקראת שנת התקציב 2010 – הביצוע מינואר 2010.
2.       תגמול עבור עבודה בשבתות:
1.       התגמול עבור עבודה בשבתות יועלה ל-45 ₪ ברוטו לשעה.
2.       מסכום זה יורדו כל המיסים היורדים מתגמול עבור עבודת חברים.
3.       תחילת ביצוע הסעיף – אוגוסט 2009.
החזקת חיות מחמד על ידי שוכרי דירה – הוחלט להוציא מחוזה ההרשאה את הסעיף האוסר לשוכרי דירה להחזיק חיות מחמד ובתנאי שהחיות מוחזקות בהתאם לחוק.

 
רשם אלדד מגל מנהל קהילה


 
  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -



 
77 שנים לגבעת חיים - ראיון עם זיוה גולן הבת הבכורה של הקיבוץ
 
מזל טוב במלאת לך שמונים, בשבילנו את תמיד הבת הראשונה של הקיבוץ.
גם בשבילי.
אני בת בכורה לגבעת חיים, ותמיד אהיה.

במבט לאחור, שמונים שנות חיים, מה היו הדברים שהשפיעו עליך ביותר?
ראשית בית הורי, שהיה לו משקל מיוחד בילדות שלי. אותי חינכו ההורים, לא המטפלות. בית ההורים היה שורשי, אוהב ופתוח. היינו ראשונים בקיבוץ עם סבא וסבתא, אבא ואמא שלי היו איתי בכל הצמתים החשובים של חיי. אני לא מרגישה צורך של התחשבנות עם הילדוּת בקיבוץ, נוסח "גובה הדשא" או ספרים אחרים שנכתבו על הנושא. יובל שולמן אמר אחרי הרבה שנים: תמיד קינאנו בך, כשהגיעה השעה ארבע את הלכת להורים, ואני הסתובבתי בחצר המשק.
הדבר השני הוא הקיבוץ –  ביום ההולדת השבעים של עדה אחותי, יהודה גלר אמר לי: אפשר להוציא את זיוה מגבעת חיים, אי-אפשר להוציא את גבעת חיים מזיוה. להיות הבת הראשונה זה לא נטל, זה מי שאני. התודעה הזאת הכתיבה לי הרבה החלטות בחיים, למשל את ההחלטה בסיום בית הספר לחזור הביתה לקיבוץ, לאחר שכמעט שתים-עשרה שנים לא הייתי פה.
הדבר השלישי הוא הפלמ"ח, ולבסוף כיתות בנימין, שם עבדתי את 12 שנותיי האחרונות בהוראה.
 
נולדת במחנה הקיבוץ בבת גלים – את זוכרת משהו משם?
משהו מעורפל. הייתי בת שלוש, לא ברור אם זה זיכרון או סיפורים ששמעתי. 

נולדתי בחודש אייר, הוא חודש זיו, ואבא אמר: נקרא לה זיוה. הדבר הובא לדיון באסיפה והחברים התנגדו לשם המוזר והציעו לקרוא לי עדנה. חבר אחד קם ואמר לאבי: פלק תחשוב, מה יהיה אם היא תהיה פעם סבתא, איך יגידו, סבתא זיוה...
הייתי רכוש הכלל. כל אחד מהחברים היה יכול לקחת אותי מתי שרצה, אחרי שחזר מהעבודה. לא פעם קרה שהורי באו ולא הייתי בבית הילדים, כי מישהו הקדים לקחת אותי.
אני זוכרת שהביאו אותנו, הילדים, ל"נקודה" ביום העלייה על הקרקע. הכל היה אז בטקסים חגיגיים וסמלים. אמרו, ניקח את הילדים איתנו... יש לי בזיכרון תמונה שאנחנו משחקים על ערימת חול בנקודה החדשה.

ספרי על התמונה עם שלושת הילדים
יובל, גרשון ואני (גרשון עזב עם הוריו לקריית-חיים ובמלחמת השחרור נהרג בשיירה ליחיעם) היינו הילדים הראשונים של הקיבוץ. תמיד קשרו לנו סינרים, כדי שלא נתלכלך... במקום עגלות תינוקות, או לולים, שעוד לא היו, הסיעו אותנו ממקום למקום במריצה של פועלי בניין.
העבירו אותנו לנקודה החדשה כשעוד לא היה פה כלום. בנו את בית הקומתיים הראשון, בית אלף, ולידו צריף אשר שימש כגן הילדים. אני הייתי הילדה הכי גדולה והכי חזקה בגן, ילדה עצמאית שתפסה בעלות על כל הדברים. יום אחד, כשהייתי בת ארבע וחצי הגננת נכנסה בבוקר לגן ואמרה: בוקר טוב ילדים, מזל טוב, ליובל וזיוה נולדה אחות, אמירה. כעסתי מאוד ואמרתי: לא ליובל וזיוה נולדה אחות, לי נולדה אחות!
אמא הרגיעה ואמרה: זיוה, מה אכפת לך, נשתף גם אותו.

ילדות בקיבוץ החדש
היינו הילדים של כולם. באותם ימים השתוללה הקדחת ואנחנו לבשנו בגדים ארוכים גם בקיץ, מפאת היתושים. ישנו במיטות עם כילות שקראו להן מוסקיטורים. בגלל הקדחת והיתושים, אסור היה לנו ללכת בערב לחדר ההורים.
נשארנו בגן כל היום וכל הלילה. אחד הביטויים למהפכה היה איסור לכנות את ההורים "אבא" ו"אמא" ואכן כל הילדים כינו את הוריהם בשמותיהם הפרטיים. אני היחידה שלא הסכמתי, קראתי להורים שלי אבא ואמא. הילדים חשבו ש"אבא" זה שמו הפרטי של אבי, וכך הם קראו לו, אבא. אני הגבתי בכעס רב: זה לא אבא שלכם, זה אבא שלי. פעם אפילו הרבצתי לעוזי בגלל זה.
אני זוכרת שכל ערב היו ההורים מתאספים בגן  כדי להיות איתנו, אבל למעשה ניצלו את הזמן הזה כדי לנהל את כל ענייני ה"יישוב" (כך קראו למדינה שבדרך) והקיבוץ.
כשהשכיבו אותנו לישון, אבא של יובל שולמן היה שר לנו בקול יפה את כל שירי החלוצים. אני גדלתי על השירים האלה והיום הילדים, הנכדים והנינים שלי יודעים את כולם.

שנות בית הספר?
כשיובל ואני הגענו לגיל שש היתה אסיפת קיבוץ והחליטו שנלמד בחדרה, בבית החינוך, כי היינו רק שניים בגיל שש.
אני זוכרת את היום הראשון בבית הספר. ראיתי מין חצר ענקית, המון ילדים משחקים, רצים וקופצים על חבל, כמו פינוקיו שבא לארץ השעשועים. אמא ליוותה אותי ואת יובל. כשנכנסנו לכיתה, יובל ברח ועלה על הגג, אמא אחריו... הסכימו שאמא תישאר איתנו כמה ימים. היא ישבה על ידו, לא על ידי, ואני קיבלתי את זה כמובן מאליו, תמיד הרגשתי אחריות עליו.
כל יום נסענו בכרכרה של הקיבוץ לחדרה. אפרא שלו הסיע אותנו, בנאמנות גמורה. כך חלפה לה שנה, ואז פרצו מאורעות-  1936-1939, מה שכונה "המרד הערבי הגדול". פעם אחת ירו עלינו כשנסענו בכרכרה. הוחלט שהדרך מסוכנת ולא יכולים לנסוע הלוך וחזור. ישבו חכמים והחליטו שאנחנו צריכים להישאר לגור בחדרה. וכך, בגיל שבע הוציאו אותי מהקיבוץ...
גרתי אצל משפחת סירקיס בחדרה, מוותיקי העיר. היו להם שתי בנות ואני הצטרפתי כשלישית. כל בוקר הגיעה עוזרת ערביה שדיברה יידיש, לסדר את המיטות ולהכין ארוחת בוקר. אני, שמגיל אפס הייתי צריכה לסדר את המיטה ועוד לעזור למטפלת לסדר מיטות של ילדים קטנים יותר, אמרתי להם: מה זה, יש לכם משרתים? הם היו איכרים, די אמידים והאמירה שלי לא התאימה לאורח חייהם ולכן החזירו אותי אחר כבוד לקיבוץ.
בקיבוץ שוב ישבו על המדוכה, אמרו שלא מתאים לילד קיבוץ לגדול במשפחה פרטית עירונית. שלחו אותי לגבעת ברנר ואת יובל לגבעת השלושה.
בגבעת ברנר הרגשתי מצוין. הייתי חלק מחברת הילדים, תלמידה טובה. לא באתי הביתה שנה שלמה, כי היה מסוכן לנסוע בדרכים. גם ההורים לא הגיעו לבקר, וטלפון לא היה בנמצא. יום אחד, אני יושבת בכיתה, והנה בחלון אבא שלי...! רצתי החוצה – המורה שאלה לאן את רצה, אמרתי לאבא שלי, והיא אמרה תחכי להפסקה, אמרתי: את תחכי! – אבא חיבק אותי ואמר: באתי לספר לך שנולדו לך אחיות תאומות, עדה ורותי. אני אפילו לא ידעתי שאמא בהריון. אמרתי לאבא, בוא ניסע הביתה לראות אותן, והוא אמר, אי-אפשר, יורים בדרכים... עוד באותו היום, לאחר שנסע, ברחתי מגבעת ברנר לכביש, שם אסף אותי טנדר של גפירים (השוטרים של המשטרה הבריטית) שנסע לתל-אביב. מצאתי עצמי בתחנת משטרה. אמרתי שאני מגבעת-חיים, ולאחר שווידאו את העניין, הסיעו אותי לקיבוץ. הפעמון ליד חדר האוכל, שצלצל תמיד בזמני ההשכמה והארוחות, נשמע לפתע בשעת אחר הצהריים. החברים התאספו מייד וראו טנדר של משטרה בריטית וממנו יורדת זיוה פלק. כך זכיתי לראות את אחיותיי החדשות. שוב ישבו אנשי ועדת החינוך, והחליטו שצריך להחזיר אותי לגבעת ברנר, אבל ההורים שלי החליטו אחרת והשאירו אותי בבית חודש ימים. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן ביליתי במשפחה, הלכתי עם אמא לבית התינוקות, יצאתי לעבודה עם אבא ועזרתי עם התאומות – אחרי חודש חזרתי לגבעת ברנר.
רק כשנגמרו המאורעות החזירו אותי ואת יובל לגבעת חיים.
 
כשהגעתי לכיתה ט' החליטו להעביר אותנו לעין חרוד, שם למדו ילדי קיבוצים מכל הארץ. זה היה המרכז הרוחני והאידיאולוגי של הקיבוץ המאוחד, קנינו תורה מפי טבנקין.
מגבעת חיים שלחו שישה ילדים, בשתי כיתות. נסענו במשאית ועליה צריף גדול, שלושה חדרים – אחד לבנים, אחד לבנות ואחד למטפלת. כל שנות בית הספר, למעט שלוש שנים, לא הייתי בקיבוץ.

איך נעשית חברה של אשר?
כשירדנו מהמשאית, עמדו ילדי עין חרוד והביטו בנו. אשר אמר לחבר שלו, אתם רואים אותה, שאף אחד לא יתחיל איתה – היא שלי. באתי לעין חרוד באמצע השבוע ובשבת כבר היינו חברים.
 
איך התגייסת לפלמ"ח?
זה כמובן סיפור מאוד ארוך, שאפשר להקדיש לו יותר מספר שלם אחד. אציין מספר נקודות בדרך. ראשית, לפלמ"ח הלכו, לא גויסו. אחרי סיום י"ב, השנה 1947, אבא כבר רשם אותי לסמינר מורים אך המצב בארץ לא נתן לי מנוחה. יום אחד קמתי ונסעתי לתל אביב, לבית הפלמ"ח ואמרתי: אני פה. לא רצו לקחת אותי, בגלל האסטמה. הלכתי לאריה חפר שהיה במטה הפלמ"ח. הוא אמר: לכי לעין השופט למחלקה של היחידים, אני מכיר שם את המפקד.
בעין השופט היינו שלוש בנות ועשינו הכל עם הבנים: אימונים בנשק, ניווטים, טיפוס על הרים, פעולות עזרה למעפילים – ואז הגיע כ"ט בנובמבר. למחרת הותקף אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים והיו הרוגים. בן גוריון החליט לתת עדיפות ראשונה לגזרת ירושלים ובעיקר לשמור את הדרכים לירושלים פתוחות. וכך, מפלוגות בודדות של הפלמ"ח, ביניהן הפלוגה שלי בעין השופט, הקימו את חטיבת הראל, ואני מצאתי את עצמי בגדוד הרביעי, גדוד "הפורצים". הגעתי לקריית ענבים בדיוק כשנחסמה הדרך לירושלים. התכנית הייתה לכבוש את הכפרים והמשלטים החולשים על הדרך לירושלים כדי להסיר את המצור. המלחמה הייתה קשה. היה מחסור בנשק ובמזון, לא היו בגדים להחלפה ובעיקר לא היה קשר עם הבית. אי-אפשר במסגרת זו לספר את תולדות המלחמה ומאורעותיה. אספר רק, שכאשר חזרתי לגבעת חיים, זה היה כמו מעולם אחר. רוב חברי פלוגתי נהרגו בקרב על נבי סמואל וטמונים בקבר אחים בבית העלמין בקרית ענבים.
כל שנה ביום הזיכרון אני מגיעה לקריית ענבים.  עם השנים באים פחות ופחות אנשים, השנה הגיעו רק חמישה לוחמים מאנשי הגדוד שלי...

את ואשר הקמתם משפחה בגבעת חיים
אחרי המלחמה, היה לי ברור שאני חוזרת הביתה לחיות בגבעת חיים. התחתנתי עם אשר שעוד היה בצבא בחטיבת גולני, גרנו בצריפים – הייתי בת עשרים וכמה חודשים כשמיכל נולדה. רציתי להיות מורה, אבל בקיבוץ אמרו שהבת הראשונה צריכה לעבוד בחקלאות ולהוות דוגמא לדור הבא. לאחר אסיפה סוערת, הוחלט בכל-זאת לשלוח אותי לסמינר הקיבוצים. למדתי שנה בלבד, ואז נקראתי בדחיפות כי לא היתה מורה בקיבוץ.

מתי נוצרה הבובה זיוה?
כשהייתי בת תשע או עשר, יעקב שמעוני, המורה שלנו רצה לכתוב לבובטרון מחזה על הקיבוץ לחג המשק. אחר-כך הפכו את זה לסמל המסחרי של גת. הרגשתי טוב עם זה, הייתי שחקנית בבובטרון. גם אשר היה שותף לחיי הבובטרון וחיבר כמה מחזות, מילים ומנגינות. נסעתי עם הבובטרון בכל הארץ ואחר-כך התפקיד עבר לכיתות שאחרי.

השנים עוברות, את כבר לא גרה כאן – עדיין את הבת הבכורה של הקיבוץ?
אני נושאת את התואר, ואפילו העברתי אותו בגנים לנכדים. הנכד שלי, טל, הבן הצעיר של רוית, אומר: סבתא שלי היתה בפלמ"ח והיא הבת הבכורה של גבעת חיים.
גבעת חיים מאוד חשובה לי, נעים לי לבוא הנה, שמחתי שנעמי משי הזמינה אותי לעלות על הבמה בחג 75 לגבעת חיים. פה נולדתי פה נולדו לי ילדיי, כדברי השיר.

היום הקיבוץ אחר. אולי אם השינוי היה מתרחש בימיכם, לא הייתם צריכים לעזוב?
אי-אפשר לדעת מה היה קורה אם. מה שחשוב, זה שגם הקיבוץ התפתח, וגם אנחנו התפתחנו מחוץ לקיבוץ. כיום אני גרה בזיכרון יעקב, מוקפת משפחה גדולה ושמחה עם בנותיי, עם עשרים ושניים הנכדים ושבעת הנינים (השמיני בדרך...).
אני מאחלת לגבעת חיים, לכבוד חג המשק הרבה שנים טובות. שתשרור אווירה טובה, של סובלנות, אהבה ויצירתיות. לי תמיד תישאר בלב פינה חמה לקיבוץ בו נולדתי ובו חייתי שישים שנים.
 
שוחחה ורשמה דינה רמג'


 
  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
 


סליק

זכרונות
 
ביומן האחרון היה סיפור קטן, כמה משפטים על "סליק" – דבר גדול בחיי הקיבוץ –  חלק גדול וחשוב בחיי!
יוסף שנפר, בעלי היה הנַשק (מהמילה נשק) הראשון והאחרון – היחיד!
כשהתחלתי להכיר אותו, הוא לפעמים נעלם בערב או בלילה, ולעיתים חזר עייף ומלוכלך. הוא אמר שיש בעיות עם הטרקטורים. זה לא נראה לי, לא לגמרי האמנתי לו, אבל לא חקרתי. חשבתי לעצמי: זה כנראה משהו מאוד צבאי וסודי, כשיגיע הזמן הוא יהיה מוכן לדבר, ואז הוא כבר יספר לי.
יום אחד מצאתי שלושה רובים מתחת למיטה שלנו, ואז נודע לי מהו העיסוק שלו! הוא סיפר לי בגדול, ללא פרטים. אני זוכרת את המילים שלו: "אני יודע שלא תספרי מילה ממה שאגיד לך, אני סומך עליך במאה אחוזים, אבל אני שומר עליך! כי אם פעם הבריטים יתפסו אותך, וילחצו עליך בכל מיני אמצעים, אז מה שלא תדעי גם לא תוכלי לספר! אני דואג רק לך!"
לעיתים קרובות היה לנו נשק בבית. לי אישית זה לא הפריע. היה מעניין לראות את המומחיות שלו, כי גם אני בימי ההגנה התעסקתי בכמה סוגים שונים של נשק וגם הדרכתי קבוצות של בנות ושל עולים.
זכור לי אירוע מאוד מיוחד. ברפת א' (מי זוכר את רפת א'?) היה סליק שהוסתר בקצה הרפת, והרפתנים לא ידעו עליו. יום אחד פרצה ברפת שריפה, לא גדולה, ובמפתיע נשמעו גם קולות נפץ. הרפתנים היו מאוד מבוהלים וקראו ליוסף שנפר – למי אפשר לקרוא?! יוסף ידע איך אפשר להיכנס מהצד האחורי, לא מול האש והפיצוצים. הוא תפס את מגש הפח שהנשק היה מונח עליו, הרים אותו גבוה מעל הראש, עד כמה שאפשר כך שהחזיזים יעופו רחוק, ורץ החוצה לשדה – שם העיף את כל המגש, למטה לוואדי.

והנה עכשיו, לאחר שנים כה רבות, נמצא אחד הסליקים. מי כמוני יודעת, שהיו רבים כאלה בגבעת חיים, חלקם לא יימצאו לעולם.

 
מימי

 
  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


 
אפרים פרידמן ז"ל

אפרים – פרידריך, היה ידוע בכינויו פרד.

הוא נולד ב-28 בנובמבר 1919 בברלין, גרמניה. בנם השני של הוגו ועמליה פרידמן, אח להאנס (חנן) האח הבכור. אביו נפטר כשהיה בן שמונה וחצי. בשנת 1929 נשלח לבית יתומים יהודי, בו שהה עד גיל 16. בבית היתומים הזה קיבל אפרים את החינוך הציוני והיה לו ברור שהוא יעלה לארץ ישראל.
מגיל צעיר החל לנגן במפוחית הפה המפורסמת שלו וגם ניגן בקלרינט. ב-1936 הצטרף אפרים לתנועת הנוער הציוני והחל לעבוד בסחר בעור בקר. בערבים למד הנהלת חשבונות. לאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938, החלו אפרים ואחיו את תקופת הנדודים שלהם ברחבי גרמניה, לכיוון בלגיה. במעברים נאלצו לשחד את אנשי ה-S.S. כדי שיעלימו עין ויאפשרו להם להמשיך הלאה. 
בבלגיה הצטרפו השניים לארגון יהודי, שם קבלו מזון ודמי כיס. כשנכנסו הגרמנים לבלגיה, עברו השניים לצרפת. ב-1942 אפרים התקבל ללגיון העבודה וכאן נפרדו שני האחים. לימים נודע למשפחה כי האנס נספה באושוויץ. אפרים עבר לאזור אלזס-לורן בצרפת.
הוא הצליח להתקבל לעבודות שונות בשל מראהו, שלא הסגיר אותו כיהודי ובעזרת תעודות מזויפות. הוא התגייס לפרטיזנים ונכון היה לכל המשימות השונות שהוטלו עליו. תחום אחריותו היה הנחת מטעני נפץ במסילות הרכבות. בהמשך הוא הצטרף לצבא הצרפתי ושימש כמתורגמן מגרמנית לצרפתית.
בסוף המלחמה בשנת 1945, באביניון שבצרפת, הוא הכיר את הנזי במסיבת חברים
ב-1946 הם נישאו. אפרים עבד אצל בעל כוורות ואחר-כך בבית חרושת לאופניים ובבית חרושת לעורות. הנזי עבדה בספריה.
בינואר 1949 עלו השניים ארצה באוניה "נגבה" והגיעו לבית העולים "אגְרוֹבְן" בחדרה. הם יצרו קשר עם בני משפחה בארץ וגם עם מימי שנפר שהיתה קרובת משפחה בקיבוץ מצד הנזי.
במרץ 1949 הם נקלטו בגבעת חיים. אפרים עבד בגת ואחר-כךבמכבסה של הקיבוץ.
נולדו שני בנים. אהבתו הגדולה למוסיקה השפיעה על בניו ושניהם נגנו בכלי נשיפה.
גאווה גדולה היתה שהם ניגנו בתזמורות והצליחו.
ספריית התקליטים והדיסקים של אפרים היתה ידועה לכולם. מי שחיפש קטע קלאסי מסוים, ידע שאפשר למצוא אותו אצל אפרים.
החידון המוזיקלי, תוכנית הרדיו המפורסמת היתה אהבת חייו. הוא האזין לה כל שבוע ואף ידע את כל הפתרונות. לא היתה מנגינה קלאסית אחת שהשמיעו לו והוא לא זיהה אותה.
אפרים היה "ייקה" של ממש, אדם שמסתפק במועט ומסתדר עם מה שיש לו. הוא מאוד אהב את הבישולים של חנן, ובכל יום שישי התענג על ארוחת הערב המשפחתית. הוא אהב ושיחק עם הנכדים בדרכו המיוחדת שלו.
אפרים נודע בחוש ההומור המיוחד לו, בבדיחות הקרש שאפיינו אותו, כמו למשל שאם היה יכול לנסוע לצרפת ל"גרנד פרי" בקלנוע (הפרארי), אף אחד לא היה משיג אותו, כי הוא היה מגיע ראשון.
לפני חודש הגיעו אליו מ"יד ושם" לראיון אישי. המפגש שפחדנו שיהיה קשה עבורו ארך כשלוש שעות, ואפרים סיפר וסיפר ושמח על ההזדמנות שניתנה לו להנציח את עברו. זוהי המזכרת האחרונה שהשאיר לנו.
מאז מותה של הנזי, שנפטרה בדצמבר 1999 ניהל אפרים את חייו לבדו בצורה הטובה ביותר. בחודשיים האחרונים ראינו שהזקנה משפיעה על תפקודו היומיומי ואתמול נפטר במיטתו בשקט הכל-כך אופייני לו.
אנו נפרדים ממך היום, תחסר לנו מאוד, ואנו כבר מתגעגעים, אך בטוחים שטוב לך עכשיו כי אתה ליד הנזי. נוח על משכבך בשלום.
 
המשפחה
המשפחה מבקשת להודות לעובדות סחל"ב והמרפאה על הליווי והטיפול בסבא ובמיוחד לברכה חן. תודה למימי שנפר ולמיכל אפרת על ההספדים.





 
כשהיינו קטנים הקפצת אותנו על הברכיים עם שיר בגרמנית "הופה הופה רייטה".
תמיד היינו מחכים לסוף השיר בו היית לכאורה מפיל אותנו לרצפה, אך אוחז בידינו
ומרים אותנו חזרה.
הפשטות שבהיותך סבא בקיבוץ תמיד השרתה עלינו רוגע ושקט נפשי. אפילו בהיותנו מחוץ לקיבוץ בטיולים והרפתקאות תמיד ידענו שיש סבא בקיבוץ שמחכה.
תמיד עניין אותך איפה נמצא כל נכד.
תמיד נזכור את הצניעות שהיתה לך. מעולם לא ביקשת דבר לעצמך.
הצלחת לשרוד את המלחמה הקשה, שאולי אף פעם לא נדע בדיוק מה עבר עליך שם, ואולי יש פצעים שאף פעם לא מגלידים...
יחד עם סבתא עליתם לארץ והקמתם משפחה לתפארת, והובלתם חיים פעילים בקיבוץ. תמיד היה לנו כיף לבוא לביתכם, שם היינו מתקבלים בחום. מוסיקה קלאסית היתה מתנגנת כל הזמן בבית. היינו משחקים בקלפים וקוראים בספרים תוך כדי אכילת העוגיות המפורסמות של סבתא.
סבא וסבתא השלימו אחד את השני. היה לנו קשה לראות אותך, סבא, בלי סבתא הנזי. אבל תמיד שמרת על חוש ההומור שלך, אוהב לנסוע על ה"פרארי" שלך.
למרות הפרידה הקשה מסבתא, המשכת בחייך. לפעמים שקוע במחשבות, לפעמים צוחק. אנחנו שמחים על כל רגע שהיית בחיינו.
סבא, זכית לראות נכדים ונינים, והמשפחה שלך היא ההוכחה שהצלחת בחיים.

 
תמיד נזכור אותך בלבנו,
היה שלום, אב המשפחה.
אוהבים
הנכדים אייל, אסף, מתן ועדי



סבא אפרים


סבא אפרים תמיד הצטייר לי בראש כסוג של פרדוקס. מצד אחד, אני לא יכול לחשוב עליו בלי להיזכר בסיפורים מהמלחמה. סיפורים שהוא נטה לחזור עליהם שוב ושוב, כאילו היו סוג של עוגן מנטאלי שנתנו משמעות מיוחדת לחיים.
מצד שני, בעיקר בשנים האחרונות, אני לא יכול שלא לחשוב על הצד השנון שלו. הוא נשאר צלול ובעל חוש הומור למרות בעיות הזיכרון של התקופה האחרונה.
אמנם בתקופה האחרונה הוא קצת איבד ניידות אבל ככה זה כשמזדקנים, וסך הכל הוא הגיע לגיל מעבר למכובד. אסור לשכוח שמדובר בבן אדם שעבר המון בחיים. הוא שרד את מלחמת העולם השנייה בצורה שלא הרבה יהודים שרדו – הוא נלחם.
אבא שלי תמיד אמר לי שכהורה, סבא היה יחסית קר. הוא לא הביע רגשות בצורה ישירה – אהבה וגאווה היו דברים שהוא הביע בלי מילים. כל פעם שבאתי לבקר אותו בשנים האחרונות, הוא תמיד שאל  אותי על הלימודים וזרק הערות משעשעות. נכון, הוא חזר על אותן שאלות לפעמים כי הזיכרון שלו התחיל לבגוד בו, אבל העובדה שהוא חזר על השאלות שוב ושוב רומזות על זה שהיה אכפת לו.
כשאני חושב עליו עכשיו, אני חושב על עוגן. ראש שבט הפרידמנים. הוא יצר לקסיקון וחוש הומור שכולנו מושפעים ממנו ישירות. בוק... זמימשן... קוק אן דה דיו... בדיחות פרטיות שמאחדות את המשפחה בצורה שקשה להתעלם ממנה.
בשמת אמרה לי שכשהייתה קטנה, שסבא תמיד נראה לה כמו איש גדול ובלתי מנוצח. אני תמיד ראיתי אותו כאדם ששומר בתוכו סודות על העולם. תמיד שאלתי אותו שאלות על החיים שלו והוא תמיד שמח לענות. נראה היה לי שהוא רוצה להגיד יותר משהוא יכול ואולי בגלל זה הוא חזר על אותם סיפורים שוב ושוב.
בשלוש השנים האחרונות, מאז שעברתי לחו"ל, ביקור אצל סבא הפך לי לסוג של עלייה לרגל. אפילו אם לא יצא לי לראות את כל המשפחה בביקורים שלי בארץ, לא יכולתי לעלות על דעתי ביקור בלי סבא.
סבא לא היה אדם מאמין. רחוק מכך. כששאלתי אותו פעם מה הוא חושב שיש אחרי המוות הוא אמר שאין כלום. בן אדם פשוט נכבה. לרוע מזלי, גם אני לא בן אדם מאמין ואני חושב אותו הדבר. אבל בפן קצת פחות פסימיסטי, הוא ממשיך לחיות דרכנו. הוא חי מספיק זמן כדי לראות שבעה נכדים ושתי נינות.
הוא נתן לנו את מתת החיים והשאיר לנו מקור השראה והערצה.
 
איתמר
 


דברים על הקבר


מותו של פרד הוא בשבילי כמו שוק. הוא סיים את חייו תוך שנייה.
אתם שמים לב שאני קוראת לו פרד. אף פעם לא אמרתי אפרים.
שמו היה פרד.
הכרתי אותו משנת 1949 למחרת הגעתו ארצה למעברה בחדרה.
הוא הגיע עם הנזי, אשתו, לבקר את משפחתנו בקיבוץ.
הנזי היתה קרובת משפחה שלי. הכרנו כשהיינו ילדות,
ואצלנו בקיבוץ הם מצאו בית.
ביקרו אותנו כמה פעמים בשבוע. התמונה לפני עיניי – פרד על אופנים
והנזי יושבת על הרמה לפניו.
אחר כך נוצרו יחסים מאוד חמים עם משפחתנו. הם סיפרו על חייהם הקשים
אבל המעניינים שהיו בצרפת.
פרד היה בין הפרטיזנים הצרפתים והנזי גרה בדרום צרפת עם ניירות מזויפים.
אחרי חודש שנפגשו והתיידדו הם בנו חיים טובים ויפים והקימו משפחה.
פרד מאוד אהב מוזיקה. אצלו תמיד שמעתי מוזיקה קלאסית כמו בקונצרט.
אם בן אדם עוזב את עולמו ואתה היית קרוב אליו, זה תמיד מעיק וכואב,
כמו פצע בלב.
לסיים את החיים ברגע, בלי סבל, בלי כאבים, בלי השפלות,
זו מתנת גורל אחרי 90 שנה.
 
מימי
 


פרידה מאפרים

הכרתי את אפרים מאז שהכרתי את חנן ויורם.
את אהבת המוזיקה הורשת לבניך. ראיתי בך אב גאה, שותף המלווה את בניו כל ימי חייו.
גידלת שני בנים מוכשרים לעילא שעוסקים במוסיקה, ובחרו בה כמקצוע.
ראיתי בך אב שמתעניין וכמעט שותף בכל מעשיהם של בניו בחזרות ובקונצרטים.
ראיתי על פניך את גאוותך והעיניים הנוצצות, וחיוך שאומר הכל. אני בטוח שאם הייתי שואל אותך מה היית מייחל ומאחל לעצמך מבניך? התשובה היתה – זה מה שקיבלתי, אני לא צריך יותר.
התלווית אלינו פעמים אין ספור להופעות וקונצרטים, וגילית בקיאות בהוויה המוסיקלית בארץ ובעולם.
גם שכבר היה קשה לך, לא ויתרת לשמוע עוד פעם את הצליל החי שמפיקים בניך בהרכבים השונים בתזמורות או בהרכבים קאמריים. לא פעם אמרת על קונצרט מסוים  "ביצוע כזה עוד לא שמעתי", אבל לעיתים היית ביקורתי ולא חסכת את מילותיך כשמשהו לא ערב לאוזניך, ובזה יצרת את התחרות והשאיפה למצוינות אצל בניך. לפעמים בשתי מילים היית מבטא את אשר על לבך, והמילים היו נקלטות.
אפרים, אולי בניך הגשימו את החלומות שלך, ועל כך היתה גאוותך.
אזכור את פניך המחויכים למשמע כלי המתכת והמוסיקה שהרטיטה את לבך.
נוח בשלום עם הצלילים שאספת בחייך.
 
דני אתרוגי