גבעתון 14 במאי 2009

  • ישיבת וועד ההנהלה מס׳ 8
  • על סדר היום
  • דרור גיל ז״ל
  • צוות איכות הסביבה
  • בתיה עונה לאלדד
  • ראיון עם שלומית אליהו

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

 וועד ההנהלה ישיבה מס'  8,  5 במאי 2009

 
משתתפים       אורית משי, ראובן ליכטנר, אלדד מגל, דנה וולף, שאול אתר, דוד עין דר, אלון שפיצר, יורם רותם


חסרים           רחל ארזי, נעמי יבין, אהוד טל
 
תקנון בנייה פרטית – הנהלת הקהילה דנה ואישרה הגשת תקנון הבנייה הפרטית לאישור האסיפה והקלפי. מטרת תקנון הבנייה הינו ליצור מנגנון המסדיר את כל נושא הבנייה הפרטית של החברים לשביעות רצון החברים, הסביבה ובהתאם להוראות ולתקנות הנהוגות במדינה.

תקנון יזמויות –  מטרת תקנון היזמויות הינו לאפשר לחברים אשר ברצונם לפתח יזמות משלהם לעשות זאת בצורה מסודרת במסגרת הקיבוץ, או לחלופין ליצור מנגנון המאפשר לחבר לקיים יזמות משלו מבלי לגרום לסיכון של הקהילה במקרה של כישלון ותוך קביעת מנגנונים שיאפשרו המשך שילוב החברים כחברים בעלי זכויות מלאות בקיבוץ. הנהלת הקהילה דנה וגיבשה את תקנון היזמויות לקראת אישורו בקלפי.

תקנון בעלי צרכים מיוחדים (אהדה) –  לאחר שנערך תקנון בעלי הצרכים המיוחדים ונוספו בו הערות מספר שעלו בעקבות מפגש המשפחות עם צבי מנבר אשר מונה לעניין גיבוש תקנון זה וטלי מרום (רכזת ועדת בעלי צרכים מיוחדים) הוצג ואושר התקנון הנ"ל על-ידי ועד ההנהלה. ועד ההנהלה הסמיך את צבי ואת טלי להיפגש עם המשפחות להמשך התהליך לקראת חתימה על ההסכם שגובש.

הקמת ועדת חינוך בקיבוץ –  החינוך ביישוב והרצון להמשיך בהקניית חינוך ערכי ואיכותי היה ויהיה תמיד אחת המטרות העיקריות העומדות בפני כל הנהלה ביישוב.
לצורך כך הוחלט להקים ועדת חינוך. השתדלנו לאייש את הוועדה באנשים איכותיים, מקצועיים המייצגים את רוב שכבות האוכלוסייה המעורבת בחינוך. לוועדה נבחרו:
דוד עין דר (מרכז), נגה לקח, דליה גבע, בתיה שמעוני, יהודית קונסקר, ורד קרסנטי, שגית לוסטיג, הילית בן צבי, אורית משי, יהודית שחר, אורי בדר ושגיא רז.
הרכב הוועדה אושר על ידי הנהלת הקהילה.



  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

על סדר היום

 
תנועה במחנה
נושא תנועת הרכבים והכלים הממונעים ביישוב הינו אחד הנושאים הטעונים ומעוררי המחלוקת בקיבוץ. כזכור החלטת אסיפת הקיבוץ קובעת שהחנייה תהיה במקבצי חנייה ולא בחניות פרטיות על-יד הבתים ועם זאת חברים ודיירים רבים אינם ממלאים אחר החלטה זו ומחנים את רכביהם ליד ביתם בלב הקיבוץ.  כתוצאה מכך עלה מאוד נפח התנועה בקיבוץ והפך למטרד ממשי ולסכנה להולכי הרגל ורוכבי האופניים. חברים רבים פנו לאחרונה בבקשה להחזיר את המחסומים אשר היו קיימים בעבר, מאחורי מגרש החנייה הצפוני בבית שרת וליד המרפאה, זאת על-מנת להגביל את תנועת הרכבים בקיבוץ לפחות בשעות הערב ושעות הגעת הילדים לגנים. ברצוני לציין את הצעדים אשר נעשו ואשר מתוכננים בנושא זה ובנושא התנועה אל גבעת חיים וממנה:

1. התקשרנו עם מהנדס תנועה אשר התבקש לתכנן את הסדרת ציר התנועה שהוגדר על ידנו כדחוף ביותר מצומת גן אלון עד המרפאה.
2. בינתיים ועד לקבלת המלצות המהנדס אנו מתכוונים לחסום את הציר הנ"ל בקטע שבין פח האשפה שליד גן אלון לצומת בין גן אלון לגן אורן, זאת על מנת למנוע תנועה דרך הקיבוץ.
3. בתיאום עם כפר חוגלה והמועצה האזורית אנו מתכוונים לפתוח דרך יציאה אשר תתחבר לכביש הכניסה של חוגלה ותאפשר לדיירי השכונות המערביות להיכנס ולצאת מהקיבוץ דרך מעגל התנועה החדש של צומת כפר חוגלה. בהקשר זה ברצוני לציין כי אחת הדרישות של חוגלה על מנת להיענות לבקשתנו הייתה חסימת הצירים החוצים את הקיבוץ כפי שציינתי בסעיף הקודם.
4. דיירים אשר בצורה קבועה ולמרות בקשותינו הרבות ונשנות מסרבים להפסיק ולחנות על יד ביתם קיבלו ויקבלו מכתבי התרעה והנני תקווה שלא נאלץ לסיים חוזים עם דיירים עקב בעיות חנייה ביישוב.  

במידה וצעדים אלו לא יתנו פרי ולא יגרמו לצמצום דרסטי בתנועה בתוך היישוב ובחניות ליד בתי התושבים  נשוב ונדון בנושא החזרת המחסומים לישוב.
 
 

רשם אלדד מגל מנהל קהילה


  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

דרור גיל ז"ל

 
דרוריק שלי

לפני 22 שנים נפגשנו בחיפה – אתה בשנה שלישית ללימודים, ואני בסטאז'.
באתי לשחות בבריכה ואתה יצאת ממנה, מאז אנו יחד.
גרנו יחד שנה בחיפה, חיכיתי שתסיים ללמוד ונסענו לטייל במרכז ודרום אמריקה, טיול שלא אשכח לעולם. טיילנו בכפרים, בשווקים המרהיבים בצבעם, בריחם ובאווירה.
טיילנו באגמים ובהרים, היה לנו כל-כך טוב ביחד.
חזרנו כל אחד לביתו, לנוח אחד מהשני, אך כעבור כמה ימים ידענו שאנו ממשיכים יחד.
התחתנו ונולד יפתחיק, כמה אור הוא הביא הביתה, בן ונכד בכור לכל הסבים.
אחר כך נולדו הראליק, איתמריק ורנצ'וק, האורות נדלקו ונצצו בבית.
איך טיפלת בהם במסירות, באהבה, בשקט שלך, ותמיד עם שיר בלב.
לא תמיד היה קל איתם, בעיקר כאשר רבו.
כל- כך עדין אתה, תמיד ניסית לפתור את הבעיה בדרכי נועם, בשקט וברוגע, ולי לא תמיד היה קל עם זה. היית שותף מלא לחיים, בהקראת סיפור לפני השינה, בעזרה בבית, תמיד תיקנת מכשיר שהתקלקל.
לימדת את הבנים לעשות כל דבר בהבנה ובמחשבה קדימה.
ישבת לידם אם היו צריכים עזרה בשיעורים וניסית לקדם אותם לדרך הפתרון.
לפני שנתיים התחלנו במרוץ: טיפולים כימותרפיים, ניתוחים, הקרנות, שינוי תזונה וטיפול אלטרנטיבי. בין הטיפולים הלכת לעבוד ויצאת לרכיבה על אופניים, הלכת לבריכה כשיכולת ועל הליכות לא ויתרת גם כשהיה לך כבר קשה מאוד מאוד.
ניסינו להמשיך עם הטיולים. הרחבנו את חוג המטיילים ויצאנו עם המשפחה המורחבת. היו טיולים עצובים, כשבלב קיוויתי שיהיו עוד הרבה טיולים שכאלה, כולנו יחד משוחחים ומתערבבים.
כשסיימנו את הטיפולים לאחר שנה, היינו אופטימים אך כעבור חצי שנה, המחלה חזרה. עם הרבה תקוות התחלת שוב טיפולים, שאכזבו אותנו מאוד מאוד כאשר שמענו שלא יעזרו.
דרוריק שלי – קשה לי המחשבה שלא נוכל להמשיך ולגדל את ילדינו יחד.
מבטיחה לך שאנסה בכל כוחי להמשיך ולגדל אותם בדרך שרצית, באהבה גדולה ובחיבוק גדול כפי שחיבקת אותם.
 

אוהבת מאוד ומתגעגעת, טליה


  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

בננו דרור

 
דרורי נולד בגבעת חיים ב-15.3.1961, בן להורים בני הדור השני בקיבוץ ונכד לסביו וסבותיו ממקימי הקיבוץ. למזלנו, הסבים המופלאים שלו שימשו במידה מסוימת משקל נגד לנוקשות שלנו ההורים, בוגרי החינוך המשותף, ומהם ירש גם את תכונותיו הנלבבות: צניעות ויושר דרך, תבונת כפיים וחכמה, זהירות מופלגת שלא לפגוע באף אחד, אהבה ומסירות אין קץ לילדים, לטליה ולכל המשפחה, וגם ל-ללה הכלבה שהפכה לבת משפחה לכל דבר.
חייו בבית הילדים ובבית הספר התנהלו כרגיל, אך בדיעבד התברר לנו שלא תמיד היינו שם בשבילו כשהיה זקוק לנו, והוא כבן בכור סבל יותר מאחיו מהבוסריות שלנו כהורים.
בהיות דרורי בן 14 יצאנו לתקופה של שנתיים בוונצואלה. מבחינת הילדים היה בכך הלם של שפה ותרבות וחברה, ובהיות דרורי ילד רגיש הוא סבל מכך לא מעט, אך הוא התגבר, הגיע להישגים בשפה, בלימודים ובספורט, ותקופה זו נתנה לו הרבה בהמשך חייו.
ואחר-כך חזרה הביתה, גמר לימודי בית הספר, יציאה לצבא ולשנת שרות, לימודי הנדסה בטכניון, השתתפות במלחמות ישראל.
בעבודתו המקצועית עסק דרורי בתכנון ובהקמת פרויקטים במפעלים גדולים, כמו תנובה, אסם, ובשנים האחרונות בחברת עמיעד העוסקת בפתרונות סינון למים. מה שאפיין את דרורי בעבודות אלה, כמו בכל חייו, הוא הרצון לעבוד בשיתוף פעולה, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה באחרים, ויחד עם זאת לעמוד בלוחות הזמנים ולהגיע להצלחה מרבית בפרויקטים.
אך גולת הכותרת היא הקמת המשפחה עם טליה וגידול הילדים, יפתח, הראל, איתמר ורן. אנחנו ההורים יכולנו רק להעריץ ואולי גם קצת לקנא בחכמה, בסבלנות ובסובלנות בה טופחה המשפחה, כשכל אחד בה מוצא את דרכו המיוחדת, ויחד עם זאת שומרים על לכידות שאין דומה לה.
בתקופת המחלה שנמשכה כשנתיים עם עליות ומורדות, התגלה דרורי במלוא חכמתו ואנושיותו. בכל דבר התעמק ולמד, ראה תמיד כמה צעדים לפנינו ובצורה עדינה ורגישה הוביל אותנו למסקנות המתבקשות. גם בתקופה קשה זו נזהר מאוד בכבודו של כל אחד, ואם חשב כי פגע במישהו ברגעים של כאב וסערת רגשות, לא נח ולא שקט עד שהתנצל על דבריו.
דרורי הלך לעולמו בגיל צעיר מבלי שיזכה לראות את מלוא הפירות שאותם טיפח ולהם היה ראוי. נחמה פורתא היא בכך שבתקופת חייו הספיק לעשות רבות ואנו ההורים זכינו באושר כה רב בתקופה שהיה איתנו.
ברצוננו להודות לאהובינו ואוהבינו הרבים אשר תרמו רבות בתקופתנו הקשה, ובעיקר כמובן המשפחה הצרה והמורחבת. קשה לתאר עד כמה חיממו את ליבנו ועד כמה אנו חבים להם, ובצידם גם חברים רבים אשר סייעו ודאגו כל אחד בדרכו. תודה מיוחדת לחברים מפריגת, עמיעד ולימת, אשר הראו לנו שהאנושיות קודמת לביזנס ולרווחים.
ובראש ובראשונה לטליה שלנו. קשה לתאר אילו כוחות ועצמה טמונים ברעיה והאם הזאת. אף פעם לא ניתן לך להיות בודדה ונעשה ככל יכולתנו שאת והנכדים תמשיכו הלאה למרות הכאב הגדול.
 

באהבה אין קץ ובגעגועים, אמא ואבא


  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

דרור

מאז החוויה הראשונה של לאבד מישהו שמאוד אהבתי, אני מודע לכך שהייתי מאוד רוצה שהזיכרון יעלה חיוך על פני בזכות הרגעים המשותפים שהצדיקו זאת, ובמקום זאת, אני תמיד נתקף עצבות.
אני בן שני, אחרי דרור במשפחה של ארבעה בנים ובת. בשל הלינה המשותפת (שזכורה לי דוקא לטובה), למעשה לא חלקנו אף פעם בית במובן המקובל, פרט לשנה וחצי בה שהתה כל משפחתנו בוונצואלה. אולי טוב שכך, כי זכרוני מספר, שעד שמלאו לדרוריק 14 ולי 11, לא ממש הצלחנו לשהות יחדיו בשלום בחדר אחד. אחרי זמן מאוד קצר היינו עוברים להחלפת מהלומות והתוצאה הייתה שאחד היה נשאר בבית ההורים והשני הלך לסבים סימה ושמעון. את הקרב המשמעותי האחרון אני זוכר היטב כי סיימתי אותו עם מיטב בגדיי בתוך גיגית של מים קרים.
כשמלאו לדרור רק 15 שנה הוא הוביל את שנינו לבד דרך ניו-יורק להצטרף לשאר בני המשפחה שכבר היו בוונצואלה. בדרך מקרקאס לעיירה בה התגוררנו טבע דרור את אחד המשפטים שחוזרים ומצחיקים אותי בהזדמנויות שונות בחיי – במכונית ההורים הגישו לנו לטעום מיץ גואנבנה קר בקרטון (גואנבנה הוא פרי דמוי אנונה ענקית, שלא אוכלים, אך ניתן לעשות ממנו מיץ). דרור לקח לגימה, חיכה רגע ואמר – "טעמתי, סבלתי, למדתי".
ההתחלה בוונצואלה הייתה קשה ואני עם הטמפרמנט שלי השבעתי את אמא, שתוך כמה חודשים של ניסיון תינתן לי האפשרות לחזור לבד ארצה – אבל דרור, בשקט האופייני לו, חרק שיניים וצלח את כל הקשיים. ואז, הודיעו על תחרות בית הספר בריצה למרחק. דרור התחיל להתאמן כל יום בהקפות של מגרש האתלטיקה ובתחרות הגיע מקום ראשון בשכבה שלו. ריקרדו, מורה קובני רזה ומשופם, עבר אחר כך עם דרור מכיתה לכיתה והכריז: אני רוצה להציג לכם כאן מישהו שיש לקחת ממנו דוגמה לחיים: לא בגלל שניצח, אלא בגלל ההתמדה שלפני התחרות.
בתור הורה ואיש משפחה דרור היה בעיניי תמיד דוגמה ומופת. זה התחיל מזה, שהתחבר לאשה מופלאה כל כך כמו טליה והמשיך בהתנהלות הסבלנית והשקטה שלו מול התזזית שמלווה לא פעם התבגרות של ארבעה בנים באקלים המזרח תיכוני. העדות הנצחית לנכונות דרכם הם כמובן יפתח, הראל, איתמר, רן וללה, שגדלו להיות כל-כך מקסימים, כל אחד בדרכו המאוד ייחודית.
הרבה לפני שלדרור היו ילדים, היו לו תמיד חיות, ולאו דווקא מהמוכרות ביותר. היה לו בין היתר את "בזי", ציפור מסוג חנקן גדול, שאברהם אופיר מצא כגוזל על סלע בטיול משפחות לשכם. בזי גדל אצל דרור בבית הילדים (אותו הבית שמשפחתי גרה בו היום) והיה מתעופף לו חופשי תוך שהוא חוזר לכתף עם שריקה. גם שלדג בשם "נוח" (שזכה לשמו בשל צליעה שהזכירה לנו את נוח הקשיש, שעוד היה מסתובב אז בשבילי הקיבוץ) היה מלווה אותנו בקריאות מענפי העצים וחוטי החשמל, ולא שוכח את העזרה שקיבל. היחס של דרוריק לחיות בא ממקום כל כך מיוחד, שאותו ממחיש סיפור מוקדם מחייו –  כשהיה עדיין פעוט בגן אורן הישן נשך אותו פעם כלב, אז דרוריק נשך אותו בחזרה.
לו יכולתי לבחור רק תמונה אחת מהתקופה האחרונה, שתלווה אותי הלאה, הייתי בוחר במראה חיוך ענקי של דרור, עם השיניים היפות והחזקות שלו, כזה שניכר היה בו שיצא מהלב. אחד כזה ראיתי בשהייתו האחרונה בבית, כאשר הוא התכופף כבר במאמץ לא קל כדי להעניק לללה מספר טפיחות על הבטן,  ונאנח כאומר – אה ללה, מי משנינו יותר מסכן?
 

תמיר


  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

אבא –

אני זוכר את היום שבו היית פעם אחרונה בבית. היו לך כאבי תופת בחזה ובכתף, לא הצלחת להירגע והתעקשת לא לנסוע לבית חולים (אני מניח כי שנאת את המקום הזה). הייתי לידך עד מאוחר ואמרת לי שאני "ילד טוב" אבל אני לא אמרתי לך שאתה "אבא טוב". היית אבא מצוין ומקסים. לאורך המחלה שנמשכה כמעט שנתיים לא תמכתי בך מספיק. אני חושב עכשיו כמה כיף היה לרוץ איתך או לרכב באופניים שאהבת כל כך בשדות. לו יכולתי לרכב איתך ולו עוד פעם אחת, אפילו אם אני יודע שזו תהיה הפעם האחרונה.
היו ימים בתקופת המחלה שחשבתי עליך הרבה, היו מחשבות שתמות אבל תמיד הן נדחקו הצידה על-ידי המחשבה שיום אחד תחזור מעבודה אחרי CT ותגיד "זהו ניצחתי את הסרטן". דמיינתי שאתה חוזר הביתה בריא ואני מכין לך סלט ירקות כמו שאתה אוהב ואנחנו מדברים. עצוב לי כל כך שאת השבוע האחרון בחייך עברת ללא הסלט שאהבת כל כך. כשביקרתי אותך פעם אחרונה היית מאוד חלש ונפוח והיה לי קשה לראות אותך, לא מסוגל כמעט לזוז ולא יכול לדבר. היה לי קשה כי כל חייך היית איש עבודה, ביום-יום או בשישי או שבת עובד בגינה או מתקן מכשיר שהתקלקל. תמיד תיקנת דברים שהתקלקלו ותמיד חשבתי איך אתה מצליח ללא שום ידע מוקדם או הכשרה.
כשנסענו לרכיבה בשדות תמיד דיברנו על חקלאות, יותר נכון אני שאלתי ואתה ענית. דיברנו תוך כדי שאתה מנסה לרכב בקצב שלי. היה לך קשה במיוחד בעליות אבל תמיד הצלחת לעלות וליהנות מהירידה שבאה אחרי זה.
חגגנו שמונה עשרה ביחד אבל אתה אפילו לא היית בן חמישים. כל כך רציתי שתהיה לידי כשאתגייס, ואספר לך סיפורים. אני מתגעגע לימי שבת שחזרת מהכדורסל מזיע והיה קר ועלו ממך הרבה אדים. שאלתי אותך אם קלעת ואמרת לי "רק סל אחד" והייתי פשוט מאושר כי ידעתי שאתה לא שחקן טוב.
בחודשיים האחרונים מצבך הלך והידרדר. אני חשבתי שהידרדרות זו היא הירידה שלפני העלייה והחזרה לקו-בריאות. טעיתי. חשבתי שתהיה לי הזדמנות להתקרב אלייך לאחר ההתרחקות שלי ממך והפחד מהמחלה שהרחיק אותי ממך. אני זוכר שבשנתיים הללו כשחזרת מהעבודה או מבדיקות שאלת מה שלומי, ואני עניתי "בסדר". אני מצטער שלא סיפרתי לך כמה חסרה לי קרבתך ואיך אני מרגיש ומה קורה בבית ספר. אפילו כבר כמעט ולא ביקשתי ממך עזרה בשיעורי בית.
הפעם האחרונה שדיברנו ברצינות הייתה כשחזרתי מהגיבוש, אני זוכר כאילו זה היה אתמול. אני אפילו זוכר בדיוק מה אכלנו ושאתה ישבת מולי. הטיול  האחרון שלנו ביחד היה בקקון, המקום שאליו נסעת בטרקטור כשהיית נער כאשר עשית מחקר על גידול כותנה. שמעתי ממך שהייתה לך ילדות די מאושרת בקיבוץ של פעם, אפילו קצת קינאתי בך שזכית בכך ואני לא.
אני גאה בך על ההתמודדות הגופנית והפיזית במחלה. רק לאחר פטירתך אני מזדהה איתך ומבין כמה קשה הייתה הבשורה לשמוע שיש גרורות בריאות. אני אוהב אותך מאוד ומתגעגע, אני מתנחם בכך שאתה עדיין קרוב אליי. חלק ממך נמצא בי ותמיד יישאר, במראה, בהתנהגות, באהבה לשנת הצהריים, בערכים, ובאהבה לטבע ולאדמה.
עכשיו אתה במקום אחר, שקט ורגוע בדיוק כמו שאתה אוהב: בחיק הטבע, באדמה שעליה גדלת ובקיבוץ שעיצב אותך, ומסביב לקברך עצים ובין ענפיהן ציפורים – ציפורי דרור.
אוהב ומתגעגע לחיוך האחרון,
 

בנך, יפתח

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

אבא


אני לא יודע איך להתחיל, איך להיפרד לתמיד ממי שהייתי רגיל לחברתו, מחברתך.
לעולם לא אשכך איך היית יושב על הספה, מכוסה בשמיכה, ומקשיב לנגינתי, עוצם את העיניים, ומקשיב, לכל מנגינה, לכל שיר, לא משנה באיזה סולם, באיזה מקצב, אפילו אם הצלילים צורמים, והמקצב משגע.
אני יודע שנהנית מהעובדה שגרמת לי , אפילו אם לא במכוון, להתמיד [ ולא רק בנגינה, בכל דבר, ולא לוותר, ולנצל כל פרט ופרט שנמצא בהישג יד.
העובדה שלא תהיה איתי כשאגדל, שכבר לא תעזור לי בשיעורי הבית, לא תשב על הספה, לא תקשיב לנגינתי, לא תבוא לקונצרטים ותגיד כמה יפה, וכמה הידיים שלי נעו בגלים, בעדינות על הפסנתר. לא תוביל אותי ותלמד אותי דברים, לא תכין שקשוקה, מרק כרובית, לחם מטוגן של שבת בבוקר, או סמבוסק, שניסית להכין ויצא לך הכי טעים שאפשר היה לצאת, לא תראה את הילדים שיהיו לי, לא תשבח אותי על הציונים שלי, לא תקרא את העבודות שלי, לא תתמוך בי, ותכוון אותי בכל כיוון שאבחר בעתיד, לא תטייל איתי ותראה כמה אני אוהב את זה- כמוך.
אבא, תמיד תהיה בליבי, בחיי – בכל דרך בה אבחר לצעוד, בטיולים בארץ – שאותה כל כך אהבת, את הטבע, את החיים. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב אותך, כמו שהספקתי להגיד לך לפני מותך, למרות שהיה לי קשה להגיד לך. אני יודע שידעת זאת, ואני יודע שידעת שידעתי, אני יודע שהצטערת על כך שלא תהיה איתנו, ושלך היה הכי קשה להיפרד, בלי יכולת להגיד כלום, רק ללחוץ את היד, חזק ככל שיכולת, ללטף את פניי, ולחייך למרות הכאב הגדול שלך, ושלנו.
אני לא נפרד ממך – לעולם, אתה פשוט לא תהיה לצידי – באמת, פיסית – במגע שלך, בחום, באהבה, בחיזוקים, ובפינוקים. אני כן נזכר, ואני אומר לכולם כמה היית, כמה נשמת, כמה דבקת בחיים, כמה לחמת למעני, כמה אהבת, וכמה כבר לא תהיה...
אני מקווה שבמקומך החדש, יהיה לך נוח, חמים. שתשמע ותדע כל מה שאנחנו מרגישים, ובוכים, ואבלים על מותך שעוד לא נתפש עד הסוף; אתה!? לא כאן!? איך ייתכן?
להתראות אבא, באהבתי אותך הגדולה משאפשר לתאר,

בנך האוהב, הראל


 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

אבא דרוריק,
 

אבא היה אדם מיוחד מאוד, תמיד ניסה לעזור ולהשתלב בכל דבר, אבל לא תמיד הראה את זה.
הוא היה חכם, אוהב, סלחן ודובר אמת, כל דבר שהבטיח, בסוף קיים.
אני זוכר, שלפני שאושפז (לפני כחודש), הוא שאל אותי אם למישהו בשכבה שלי גם אביו מת. כנראה שכבר אז, הוא שיער שזה יכול לקרות.
תמיד אהבתי אותו, גם כשהיה בינינו ריב או משהו כזה.
תמיד אהבתי שכל יום (חוץ משישי ושבת) היה חוזר הביתה, בערך בשש בערב, לפעמים היה מביא לי משהו ואז היה מתיישב לנוח קצת מיום העבודה.
כל יום אחרי שחזר מהעבודה (בעיקר בזמן המחלה), היה רוצה שאני אשתף אותו באיך היה בבית- הספר או בחוג, אבל לא תמיד היה לי הכוח להתחיל לספר לו, אבל עכשיו אני מתחרט על זה, ואני מצטער שאני כבר לא אוכל לספר לו ולדבר איתו...
עכשיו, לכל משפחתנו קשה מאוד, חושבים  איך יהיה בלעדיו, בלי אבינו שאהב אותנו מאוד מאוד.
היה לי קשה לראות אותו ללא רוח חיים, אבל לעולם לא אשכח אותו, את סיפוריו ואת זה שתמך בי תמיד.
אני מקווה שבחלומות הוא ידבר איתי ואני יוכל לדבר איתו ולשאול אותו שאלות. 
תמיד אהבתי אותו!!
                          

איתמר, הבן השלישי
 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

 

 לאבא דרור,

אתה אבא נפלא נחמד חכם ונעים מאוד להיות בקרבתך ובעיקר כיף להיות בנך.
קצת הופתעתי כשקיבלתי את הבשורה הרעה הזו. בעצם מאוד הופתעתי כי בכלל לא מתאים לך למות.
ממש בגלל שאתה אדם טוב שלא עשה משהו רע לאף אחד בכל ימי חייך.
אתה אבא באמת מאוד נפלא.
כשנסענו לבית חולים מהר חשבתיי: "זה לא נכון" אבל כשהגענו וראיתי אותך, אבא, שוכב וממש לא זז, גם לא נושם ואז גיליתי שזה נכון. זה מאוד מאוד ציער אותי, ממש, בכיתי כל הזמן.
היה לי צד קטן מאוד טוב בלב והוא שבגן- עדן אין מחלות נוראיות כמו מחלת הסרטן.
כשחזרנו הביתה קצת נרגעתי, נזכרתי בכל הרגעים הכיפיים ששחקנו ונהנינו מזריחת השמש ועד השקיעה. קצת חייכתי באותו רגע, חשבתי על הרגעים הטובים והכיפיים בינינו. אמרתי לעצמי: "מה שחבל, שהרגעים הכיפיים האלו לא יחזרו, רק המחשבות".
הדבר הזה הוא הדבר הכי רע שקרה לי בכל ימי חיי.
ידעתי שלא תחזור, שזה נגמר, שייקח זמן לעכל את הכול ולחזור לשגרה היומיומית.
זה באמת ציער אותי.
 

מבנך, רן

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

אח שלי...

ישבתי לידך אתמול במשך הלילה, מתבוננת בך ולא מאמינה, ממשיכה להתחבט בשאלה האם מדובר במציאות בלתי נתפסת או בדמיון פרוע.
הדחף לקום ולצאת מהחדר ומהסיטואציה הקשה, נכבש בקלות יחסית על ידי המחשבה הבלתי נסבלת שתישאר שם לבדך.
עכשיו אני שומעת ששעותיך ספורות, ידיעה שגלום בה כאב כבד מנשוא של הפרידה הצפויה והמוקדמת מדי, אך יש בה גם נחמה של קץ הסבל, מסוג הנחמות המאולתרות השמורות למצבים שכאלו.
בימיך האחרונים, ממשיך איכשהו למצוא כוחות גם במצבים בלתי אפשריים, אמרת לי בכמה הזדמנויות "את מלאך", עיניך טובות ורכות. ואני הרגשתי בת מזל וגאה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות, ולו לזמן קצר, המלאך שלך.
 
אוהבת אותך תמיד
 

שלומית

 


  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

צוות איכות הסביבה 

בעקבות מאמרו של אלדד, בדבר הצורך בהגברת התודעה לאיכות הסביבה וקידום הנושא בקיבוץ – הביעו כמה חברים את הסכמתם לקחת חלק בצוות "איכות הסביבה", והם: נועה ממלוק, נילי קפלן, ירון נהרי, בתיה אתר, יוליה גיל ואמיתי מורן.
כל המעוניין להצטרף – מוזמן.
הצוות התכנס לפגישה ראשונה, בה הוגדרו הנושאים הקשורים לאיכות הסביבה, וכן הוגדרו הצרכים המיידיים והדחופים.
הצוות אף יצא לסיור התרשמות ולמידה מהנעשה בקיבוצים השכנים.
תחומי העיסוק של "איכות הסביבה" הם רבים ורחבים, ומשיקים בענפים שונים במשק, כמו: הבניין, התברואה, הנוי, ועדת המחנה, בריאות ועוד.
החלטנו להתחיל ב"קטנות" מתוך שאיפה לעסוק במהרה גם ב"גדולות".
הנושא הראשון, המיידי והבוער הוא ארגון פחי האשפה והפרדת הפסולת, כגון: אשפה ביתית, בקבוקי פלסטיק, ניירות, גזם, קופסאות קרטון גדולות, מכשירי חשמל, רהיטים גדולים וכו'.
הפעולה הראשונה תהיה פיזור 5-6 סלי מתכת לאיסוף בקבוקי פלסטיק בתחנות איסוף האשפה ברחבי הקיבוץ -  דבר זה כבר התבצע בעבר וחברים רבים דרשו לחזור לנוהג זה.
התוכניות הן רבות, אך החשיבה מכל היא העמקת התודעה והאכפתיות של החברים לסביבה הקרובה בה אנו חיים. ללא האכפתיות שלכם לא נצליח במשימתנו.
יש בכוונתנו להיות בקשר רצוף עם החברים וליידע על כל פעולה.
הצעות והארות תתקבלנה ברצון.
 
 

צוות איכות הסביבה

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

תגובה לתגובתו של אלדד ל"קיבוץ פרוץ"


אלדד –
אני המומה, לא מבינה את תגובתך הנ"ל.
אין לי כוונות להיכנס לוויכוח על גבי העלון לגבי שיקוליו של הרב"ש (וזה בכלל לא העניין). אם תקרא את מה שכתבתי, תיווכח לדעת ששאלתי התייחסה עקרונית לנושא השער בכניסה לקיבוץ, ולאו דווקא מתחה ביקורת מעליבה או משמיצה.
היה לי חשוב ליידע את הציבור בבעיה.
התייחסותך, לדעתי היתה ממש לא לעניין.
אני לא מוצאת היכן הטלתי "בוץ ורפש ודברי הסתה" כפי שכתבת, וחבל שכך אתה מתייחס לדבריי.
כמו-כן אין שום קשר לריכוז התרבות וחבל שאתה מקשר בין השניים.
לידיעתך, אני לוקחת חלק בטיפול נושא השער לקיבוץ, עם גדי וולף, שלקח את האחריות בעניין, ולא רק מדברת.
בתור בעל תפקיד, נסה להיות ספציפי לדברים שנאמרים.
עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה: למי פונים בלילה כשזקוקים לשומר?

בתיה מזור

 

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

העולם על-פי שלומית


שלומית אליהו מוגדרת כבדת שמיעה. היא נעזרת במכשיר שמיעה, קוראת שפתיים – ככה זה כשיש לך שמונים אחוזי חרשות.

מה את שומעת?
אני שומעת רגיל, אבל אם יש הרבה רעש מסביב, אז לפעמים קשה לי להבין, כי המכשיר קולט הכל, תלוי איך האדם מדבר.

מה קרה לשמיעה שלך?
נולדתי בסוף החודש השביעי, עם חי, אחי התאום. לשנינו היתה צהבת, ואצלי נמצאה בדם רמה גבוהה מאוד של בילרובין (תוצר פירוק של המוגלובין, הגורם לצהבת). במקרים כאלה נהוג להחליף את הדם, אבל הרופא חשב שאני לא אשרוד והוא החליט לא לבצע החלפת דם. (סיפרו לי שהיה ויכוח בין הרופא של מחלקת הפגים ברמב"ם, שם נולדתי, לבין הדודה שלי אחותו של אבא שהיתה מנהלת הפגייה בהדסה. היא המליצה להחליף את הדם. היה לה הרבה ניסיון והיא לא חששה, אך הרופא ברמב"ם התנגד). כתוצאה מכך נפגע לי עצב השמיעה. למעשה נולדתי שומעת, עד שנוצרה הפגיעה.
גרנו אז בקיבוץ דליה – אבא היה שם רופא במסגרת שירותו הצבאי בחטיבת גולני – המטפלת בפעוטון הרגישה שמשהו לא רגיל אצלי ואמרה שצריך לעשות לי בדיקות שמיעה.
נסענו עד הדסה, ושם, לאחר בדיקות שארכו שנה, אמרו שאני כבדת שמיעה בדרגה חמורה.

איך מטפלים בילדה קטנה שמתקשה לשמוע?
ככל שמתחילים לטפל מוקדם יותר, הילד לומד לדבר טוב יותר. אמא נסעה איתי לרוטשילד בחיפה לשיעורי דיבור ותרפיה ובגיל שלוש לקחו אותי למכון שטיינר בחיפה, שם קיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים, קודם מכשיר אחד לאוזן אחת בשביל להתרגל, ואז את השני. ההורים נורא התרגשו כשראו אותי מגיבה לקולות ציפורים וצלילי מים זורמים.
(סיפרו לי שבפעם הראשונה שבאנו לשם, אבא שם לב שהאחראית שקיבלה אותנו מדברת בקול עמוק, בלתי רגיל. הוא שאל את הבן שלה, שניהל את המקום, מה הסיבה, ונאמר לו: "היינו בכל העולם ולא יודעים. אם אתה מצליח לרפא את אמא שלי אנחנו נותנים לילדה שלך את המכשירים חינם". אבא חשד שהסיבה היא חוסר מוחלט של תפקוד בלוטת המגן. הוא עשה לה במקום בדיקת רפלקסים וכבר שם הוא ידע מה הבעיה. רק הוא, מכל הרופאים בעולם. כך קיבלנו את המכשירים חינם...) בינתיים המשכנו עם תרפיה בדיבור. אמא שלי נסעה איתי תמיד לחיפה באוטובוס.

מה פירוש "כבדת שמיעה"?
דרגת הפגיעה בשמיעה שלי היא שמונים אחוזים, כלומר יש לי רק עשרים אחוזי שמיעה, או יותר נכון שמונים באוזן אחת ותשעים בשנייה... למעשה, אני לא מכירה משהו אחר, וגם לא זוכרת את התקופה שלפני המכשיר. מבחינתי אני שומעת רגיל, אבל אם יש מסביב רעשים חזקים אז קשה לי להבין את מי שמדבר איתי, ואז אני אומרת לו לחזור או לדבר יותר ברור...

איך עברת את מסגרות החינוך?
כשהייתי בגיל חמש עברנו לקייפטאון בדרום אפריקה, להמשך ההתמחות ברפואת משפחה של אבא. קצת אחרי שהגענו, כשעוד לא דיברנו אנגלית נכנסתי לכיתה אלף בבית הספר היהודי "הרצליה". לאחר זמן, המורה אמרה להורים שלי – וגם אמא שמה לב – שאני לא מסתדרת בכיתה.
עברתי לבית ספר "מריקיין סקול"  Mary Kihn School  לילדים כבדי שמיעה, היחיד בדרום אפריקה (היום יש כמה מוסדות כאלה). הלכתי בתלבושת אחידה, בקיץ שמלה פרחונית ובחורף חולצה לבנה עם עניבה וז'קט על שמלה כחולה.
הייתי מגיעה לשם כל יום עם אבא, ואמא אספה אותי. בית הספר הזה באמת מכין אותך לחיים. למדנו בכיתות קטנות, עד עשרה ילדים בכיתה (הייתי בת יחידה בין תשעה בנים) לימוד פרונטלי. השולחנות בכיתה היו מסודרים בחצי עיגול ולכל תלמיד היו מקרופון ואוזניות.
זה היה בית ספר נוצרי, היינו רק שמונה יהודים, למדנו אנגלית וקצת אפריקנס – בבית כבר דיברנו בינינו אנגלית – הרבה ספורט, הצגות וימי הורים – מקום מיוחד, אהבתי מאוד את בית הספר.

דרום אפריקה זה עולם אחר, נהניתי שם מהחיים, נפתחו לי אופקים. הלכתי לחוג טניס ובלט. שמרנו על החגים, הלכנו לבית הכנסת של הקהילה, בערבי שישי היינו עורכים קבלות שבת. היו לי חברים מבית הספר וחברים ממשפחות ישראליות – אמא היתה מורה בבית הספר הישראלי. זה היה לפני סיום האפרטהייד, היתה לנו נני –  עוזרת מקומית, מרים, ואני מאוד התקשרתי אליה. היא קיבלה אותי כשחזרתי מבית הספר. הייתי עומדת על הכיסא ומכינה איתה קציצות. היא גרה איתנו ומדי כמה חודשים נסעה לבקר את משפחתה בכפר באזור טרנסקאי בצפון-מזרח המדינה. פעם לקחנו אותה להופעה של להקת היפיטומבי. נורא התרגשתי. בוקר אחד בשבת הלכתי איתה לסרט ובקופה אמרו לנו שאסור לה להיכנס. זו היתה טראומה בשבילי.
בסוף כיתה ו', כשאבא סיים את הסטאז' חזרנו לישראל, לקיבוץ כפר מנחם. זיו נכנס לתיכון, תאיר אחותי השנייה כבר היתה בירושלים באוניברסיטה ורונית, אחותי הבכורה נשארה ללמוד בדרום אפריקה. שנתיים אחרי שבאנו היא חלתה בדלקת קרום המוח – ונפטרה באופן מהיר. הייתי קרובה אליה מאוד, ופתאום היא איננה. 
בכפר מנחם הייתי צריכה שוב להיקלט. בשבילי כל הסתגלות קשה, בגלל השמיעה.

הייתי צריכה ללמוד אלף-בית מהתחלה, וגם לחזור לדבר עברית. אותה שנה כבר לא למדתי בבית ספר, אמא לימדה אותי בבית. כשהתחילה שנת הלימודים נכנסתי שוב לכיתה ו'. נתנו לי מורת עזר במקצועות עברית, תנ"ך, ספרות ולשון. המנהלת בבית הספר בדרום אפריקה, שאיתה נשארתי בקשר מכתבים כל השנים, פרסמה באותו זמן בעיתון מקומי: "שלומית הורנר שחזרה לישראל באוגוסט 79 ממשיכה לכתוב סיפורים מגוונים על החיים שלה בקיבוץ כפר מנחם. בכיתה שלה לומדים 17 עד 20 תלמידים, היא לומדת הכל חוץ מערבית, מנגנת פסנתר וקלרינט, משחקת כדור יד וכדור עף. יש לה מכותבים באנגלית, מתנדבים בקיבוץ שהיא התחברה איתם, היא מתארת בהתלהבות את העבודה על הסולם בפרדס. הענף האהוב עליה הוא לול מטילות. היא אוהבת את השדות והטיולים השנתיים...".
כשהייתי בכיתה י"א 1984 עברנו לגבעת חיים. שמחתי לבוא לקיבוץ יותר גדול, נקלטתי יפה מאוד, אבל הכל התחיל מחדש. למדתי בבית הספר במעגן מיכאל, אני זוכרת שהגשתי שתי עבודות בתנ"ך (לפני-כן חששתי מתנ"ך). בספרות המורה שלנו נורית גורן ז"ל נתנה לי לקרוא את הספר אבא גוריו באנגלית ולענות בעברית. הייתי מצטיינת במתמטיקה, ובאנגלית – זו שפת האם שלי.

אחרי פחות משנה היכרתי את יוסי. לא גויסתי לצבא, אבל הרגשתי צורך לתרום ולשרת את המדינה ושנינו יצאנו לשנת שירות בקיבוץ שיזפון, היום נאות סמדר. נהניתי להיות שם, למרות שהיה לי חם. יוסי עבד במטעים ואני מכרתי בקיוסק בצומת וגם בדוכן בשדה התעופה עובדה. אהבתי את המדבר, השקט, הנופים, אבל היה לי קשה הריחוק והתגעגעתי הביתה. היום אני מסתכלת אחורה ואומרת שזו היתה אחת התקופות היפות שלי.

הפגיעה בשמיעה השפיעה על חייך?
היא הגבילה אותי בכמה דברים. למשל, היתה לי תוכנית ללמוד הנדסאות כימיה לאחר שעבדתי כמה שנים במעבדה בגת. הלכתי למכינה ברופין, נהניתי ללמוד אבל לפעמים היה קשה לי להבין, בגלל הכיתה הגדולה. נאלצתי לדחות את הלימודים להזדמנות אחרת.

את שומעת את העולם בצורה שונה?
לא יודעת, לא חשבתי על זה אף פעם.
אני אוהבת מוזיקה, שומעת צלילים ומילים. ניגנתי פסנתר עד כיתה ז', ואחר כך ניגנתי קלרינט. אני שומעת את המנגינה – יש לי שכן שמנגן פסנתר, הראל גיל ואני נהנית מזה – אבל כשאח שלי ניגן כינור זה נשמע לי צורם. 
 
איך מסתדרים עם המכשיר?
אם המכשיר מתקלקל, נוסעים למכון לתיקון. זה יכול לקרות לפתע בלי הכנה. אם המכשיר שורק אז צריך לבדוק במכון.
מכשירי השמיעה כיום ממוחשבים. הכוונון דיגיטלי, מחובר למחשב. אתה בא למכון ועושים לך בדיקת שמיעה. הטכנאי יכול לדעת מה אני שומעת ומה מצב הכוונון. אם יש שינוי הם משנים את הכוונון.
כשהייתי ילדה החלפתי מכשירים כל שנתיים-שלוש. המכשירים הדיגיטליים יכולים להחזיק חמש שנים, אבל גם הם נשחקים עם הזמן, וצריך להחליף אותם. גם את האוזניות צריך להחליף, כי גם האוזן משתנה. יש צורך בטיפולים רבים ובנסיעות ואין כמו ההורים שלי שהשקיעו את כל כולם למעני. 
אצלי השמיעה יציבה, המכשירים הם חלק ממני. אסור להכניס אותם למים. בבריכה אני מורידה אותם, ואז אני במצב של דממה. כשהילדים היו קטנים הייתי משגיחה עליהם בעיניים. אני יכולה לשמוע קצת במים את מי שקרוב אליי, בעיקר קוראת שפתיים.
הבת שלי ניצן שאלה אותי אתמול, אמא איך את יכולה להישאר בלי המכשיר בים או בבריכה? אמרתי לה שפשוט אסור להיות עם מכשיר במים, זה עולה אלפי שקלים...

קשה יותר לגדל ילדים?
כשאביב נולד, דודה שלי מלונדון קנתה לי מכשיר עזר לאמהות כבדות שמיעה, עם מקרופון שמוצמד למיטת התינוק ומעיר את האמא. רציתי להניק ובכל זאת חששתי שלא אשמע אותו בוכה בלילה – אני ישנה בלי מכשירים – הייתי לא רגועה והיה לי קשה. הפסקתי להניק אחרי חודש וחצי. עברתי תקופה קשה, ורק לאחר כמה שנים, העזתי שוב להביא ילד לעולם – את ניצן. הפעם בחרתי מראש לא להניק והייתי שלמה עם עצמי. יוסי היה קם ומאכיל את הילדים ונתן לי לישון. ואכן הכל עבר חלק. כך היה גם עם נטע.
קורה שהילדים מקימים אותי בבוקר – יש טלפון ואני לא מספיקה להרכיב את המכשירים – ואז הם באים אלי להגיד לי מי טלפן, לפעמים אני מבקשת שייקחו פתק וירשמו לי מה אמרו.

יש אפשרות להגביר את הווליום ואז לשמוע הטעמות, דגשים?
כשיש טלפון ויש רעש בחדר, אז אני מעבירה את מכשיר השמיעה למצב T' ואני שומעת רק את מי שמדבר איתי, בלי הרעש הסביבתי. אני נהנית להשתמש בזה. אם יש הרבה אנשים מסביב אז אני מגבירה את הטלוויזיה. אני קוראת שפתיים וקוראת גם את הכתוביות... אבל לא מכירה את שפת הסימנים.
פעם יצא לי לשבת ליד קבוצה של אנשים חרשים. הם דיברו רק בשפת הסימנים. הסתכלתי עליהם מהצד ואז חשבתי לעצמי, איפה הם ואיפה אני...
 

שוחחה ורשמה דינה רמג